כשסאלי פגש את הארי, גרסת השמן והרָזָה
כשסאלי פגש את הארי, גרסת השמן והרָזָה
במשך עשר שנים עבד הבמאי גודיס שניידר על סרטו "השמן", קומדיה רומנטית מפתיעה ומרעננת על בחור שמן ומבולגן ובחורה רזה שמתקשה להחזיר אהבה. הסרט, שנעשה בתקציב זעום, מוצג עכשיו בפסטיבל חיפה ומבוסס על מערכת היחסים בין הבמאי לבין אשתו, הסופרת ליאת אלקיים. "השיחות ביניהם הן השיחות שלנו, אבל אנחנו נהיינו זוג מיד, וגם הייתי 30 קילו פחות ממה שאני עכשיו"
גודיס שניידר וליאת אלקיים, הבמאי והתסריטאית של "השמן", נראים קצת כמו גיבורי הסרט. הוא גדול ומזוקן, היא דקת גו עם שיער שחור ועיניים עגולות. הסיפור של הסרט במידה רבה הוא סיפורם האישי. הסרט, שהוקרן אתמול בבכורה בפסטיבל הסרטים חיפה, על מערכת יחסים הנפרשת על פני כמה שנים בין גבר הסובל מעודף משקל, לאישה שרואה בזה מכשול לקשר רומנטי הוא אמיץ מכמה וכמה סיבות: בשל החשיפה האישית של הבמאי ושל חיי הזוגיות שלו ושל התסריטאית, שהם זוג נשוי בחיים, בשל החשיפה של השחקן שמגלם את בן דמותו של שניידר ואפילו בשל העובדה שזו קומדיה רומנטית, ז'אנר שחסר בקולנוע הישראלי עד שכמעט נדרשת תעוזה להתמסר לו.
אבל "השמן" הוא לא רק סרט "אמיץ" אלא גם סרט מהנה, מודע לעצמו, עם ציטוטים לקומדיות רומנטיות קלאסיות, כשמעל לכל ניצב כהשראה "כשהארי פגש את סאלי" מ־1989, שכתבה נורה אפרון וביים רוב ריינר. זה לא נאמר בפירוש בשום שלב בסרט, אבל בראיון עם שניידר ואלקיים, גודיס שמח להיווכח שהצופה בסרטו הבינה את נקודת ההתייחסות.
"לפני שבע שנים", הוא מספר, "ידעתי שיש לי סיפור טוב שאני רוצה לספר. רציתי לכתוב קומדיה רומנטית, שתהיה סיבה אחת שמפרידה בין שני אנשים (ומה שמחבר זה כבר בעיה אחרת). לקחתי את 'כשהארי פגש את סאלי' ופירקתי אותו לרמת הדקות. ספרתי את הסצנות וכמה זמן לוקחת כל אחת: פה הם נפגשים, עוברות חמש שנים, עוד חמש שנים, ארבע שנים ועוד ארבע שנים, והתאמתי לסרט. עם שינויים, כמובן".
כך, למשל, במקום סוף הקולג', השחקנים הראשיים ג'ימי (צחי סדן) ואליק (מי־רן מנקס) נפגשים בצבא, שנייה לפני השחרור. "הוא חייל פשוט ושמן, היא קצינה ורזה, אבל משהו ביניהם עובד, חבל שאין לזה סיכוי", נכתב בתקציר לסרט. במשך השנים הם נתקלים זה בזה בתל אביב ובמקום טיולים בסנטרל פארק הם הולכים לים (שם הוא לא מוריד חולצה), אבל רק בגיל 30 בערך הם נהיים ידידים.
"בדיוק במקום ב'הארי פגש את סאלי', כשנשאלת השאלה 'האם גברים ונשים יכולים להיות רק חברים?', עולה אצלנו השאלה המרכזית של 'השמן': "מה הקטע עם הלוק?'", מזכיר שניידר. התשובה לשאלה היא: "אני אוהב לאכול, ושונא להתגלח".
"כי הקטע הוא לא רק המשקל", אומרת אלקיים, "אלא איך שהוא חי: הבלגן בבית, האופן שהוא מתלבש".
ומה הקטע עם קומדיה רומנטית?
שניידר: "אני מאוד אוהב את הז'אנר, אוהב סרטים וסדרות שרואים שוב ושוב".
אלקיים: "אצלנו בבית, ספרים וסרטים נמדדים בכמות הפעמים שאפשר לראות אותם. גודיס ראה את 'בנות גילמור' מההתחלה ועד הסוף שלוש פעמים — הסדרה השנואה עליי בעולם! ואת זה אומרת לך בת יחידה לאמא יחידנית שהיו לה סבים קשוחים. אני כל הזמן מסבירה לו: 'הכל שקר!'".
בכל מקרה, זה לא ז'אנר שרואים הרבה בקולנוע המקומי. למעשה, אחת היחידות שמתמחה בו, וזה בטלוויזיה, היא דנה מודן. למה זה?
שניידר: "שהיא גם היתה עורכת התסריט שלנו. לצערי, זה לא יצא מספיק קומדיה רומנטית כי אני לא נורה אפרון. ניסיתי שיהיה כמה שיותר מצחיק, אבל זה יצא יותר דרמה מקומדיה. ואגב, זה גם ז'אנר שלא מקבלים עליו תמיכה מקרנות. קיבלנו סכום קטן להשלמת הפקה מהקרן לקולנוע, לא קיבלתי תמיכה לתסריט ועכשיו אנחנו מחפשים מפיץ".
אלקיים: "אני זוכרת שבלימודים ניהלתי שיחה על זה עם נחמן אינגבר, שלימד אותנו שיעור על ז'אנרים. אני לא זוכרת מה היתה התשובה שלו לשאלה למה אין קומדיות רומנטיות, אבל אני זוכרת שהתחושה היתה שאסור ליהנות מקולנוע ישראלי".
גודיס (גד) שניידר (48) הוא במאי קולנוע, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. סרטו "ריח פועלים" זכה בפרס הראשון של מסגרת הפרינג'ידר לקולנוע עצמאי ב־2012, ובשבחי הביקורת.
ליאת אלקיים (47) היא תסריטאית, עיתונאית, מרצה לכתיבה וסופרת, בוגרת סם שפיגל. ספרה הראשון "אבל הלילה עוד צעיר" היה רב־מכר וזכה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים, וראה אור בהוצאת "קונצמן" בגרמנית.
עבר כמעט עשור בין שני הסרטים של שניידר. "הסרט התבשל לאט", הוא אומר. "נולדו שתי ילדות. שתי אמהות מתו. הייתי סטיי־אט־הום דאד. אני לא חושב שזה עיכב אותי, זה פשוט לוקח זמן".
עד כמה הסרט הזה אישי?
שניידר: "9 מתוך 10. אני סובל מעודף משקל מגיל 16 והדמות של ג'ימי ואליק מבוססת עלינו והשיחות ביניהם הן השיחות שלנו. זה לא הסיפור שלנו, במובן זה שאני וליאת נהיינו זוג מיד, ולא היינו קודם ידידים במשך שנים, ואני הייתי גם 30 קילו פחות ממה שאני עכשיו כשהכרנו".
אלקיים: "התקשורת בינינו מתאפיינת בבוטות ובישירות. שום דבר לא מפולטר או מעודן. ככה זה היה מהתחלה, וככה זה גם בסרט. היא לא בחורה נעימה".
שניידר: "היא, אגב, הארי והוא סאלי".
ההיפוך הזה, לרוב מי שסובלות משמנופוביה ודימוי גוף מעוות הן נשים ולא גברים.
שניידר: "את 'נאום השמן' שהיה לי חשוב להכניס שמתי בפיה של אישה שעובדת עם אליק בניו יורק, ועיקרו 'זה לא עניין של דימוי גוף. הרגליים כואבות לי, אני עייפה כל הזמן'. אני מעיד על זה: הייתי שמן ואחר כך רזה ועכשיו אני שוב שמן, והרבה יותר כיף להיות רזה, חוץ מהעניין של האוכל. הייתי צריך גם להכניס את מוטיב 'פחד המוות', כשהרופא אומר לך 'שמע, זאת כבר בעיה', אבל לא הכנסתי. אני לא הייתי אף פעם שמנה, אז מה שאני אומר לא מבוסס. אבל התחושה שלי, וכך גם לתחושתו של צחי סדן, היא שלנשים שמנות יותר קל בגילאים הצעירים להכיר גברים מלגברים שמנים להכיר נשים".
שניידר מספר ששהבחירה בצחי סדן לתפקיד הראשי היתה אהבה ממבט ראשון: "חבר שהיה בהופעה של צחי — שהוא גם מוזיקאי אדיר — שלח לי את תמונת הפייסבוק שלו, שם הוא נראה עם חולצה פתוחה ורואים את הגוף והציצי השמן שלו. שם הבמה שלו הוא 'שמאן שמאן'. הבנתי שאני חייב אותו".
אלקיים: "היה לנו חשוב למצוא מישהו שכשהוא אומר שהוא 'שמן פעיל', מבחינה מינית, את מאמינה לזה. כי הוא באמת סקסי, צ'ארמינג ומושך. ואכן זה לא פשוט. יותר קל להיות ארוז מול העולם".
לצד "נאום השמן" לגודיס יש גם את "משנת האינדי", ואלה עיקריה: "כל מי שעושה קולנוע בארץ חי על רולטה רוסית של האם הקרן תיתן לך כסף או לא. לא צריך לחכות, צריך לעשות סרט עצמאי, בלי תמיכה. כי הטכנולוגיה כבר כאן. המצלמה בסרט היא DLSR פשוטה שהצלם (עמית שעל, שהוא ממש שותף לעשיית הסרט) הביא".
שעל (48), בוגר המדרשה לצילום גיאוגרפי, עבד עם שניידר גם על "ריח פועלים" (ולמעשה אחת הדמויות בסרט מספרת את סיפורו). הוא עבד כצלם ב"כלכליסט" מאז הקמת העיתון, וב־2010 זכה בפרס הראשון ב"עדות מקומית”, תחרות צילום עיתונות, על סדרת התמונות של "אלטנוילנד", שהתפרסם בעיתון בגיליון יום העצמאות של אותה השנה.
"לא הדלקנו פנס אחד. אפילו בלילה השתמשנו באור ירח מלא", ממשיך שניידר את ההסבר על הצוות המצומצם והאמצעים הבסיסיים. "המיקרופונים היום כל כך טובים שאתה אפילו יכול לצלם בזמן הופעה. צריך צוות מצומצם. עורך מעולה כמו דב שטויר, ומפיקים כמו דפנה דננברג ואבירם אברהם, שהפיקו את הסרט בלי תשלום על סמך אמונה בתסריט".
אלקיים: "כשאתה לומד קולנוע אומרים לך 'פנטז! חלליות, 8,000 ניצבים'. א
"אבל אם אתה רוצה לעשות סרט, אתה צריך לחשוב על שיקולי הפקה. במקום לחכות שנים לקבל את כל האישורים, פשוט תעשו. אחרת תישארו בארץ הפנטזיות".
שניידר: "הצטמצמנו. זה הסרט הכי זול להפקה מבין כל הסרטים המשתתפים בפסטיבל חיפה. שמתי 200 אלף שקל מכספי, וקיבלתי עוד 100 אלף להשלמת הפקה מהקרן. זהו".
הסרט גרם לך להיות יותר שלם עם עצמך?
"כן, בזכות צחי. הבן אדם הוא השראה. אפילו זה שהוא מוריד את החולצה בסרט. לפני שבוע רכבתי על האופניים על החוף, והייתי חצי שעה בלי חולצה. פשוט אמרתי 'יאללה, זה שלך, קח על זה בעלות'".
אלקיים: "אף על פי שקוראים לסרט 'השמן', עשינו כותרת משנה 'בחור שמן פוגש בחורה חכמה' כי אולי לו יש כרס בחוץ, אבל לה יש כרס פנימית — והמכשול שלה לא פחות גדול: זאת בחורה שלא מתחייבת רגשית.
"היא נמנעת מאהבה. אהבה זה דבר שלא נעים לה. היא אוהבת דייטים וזיונים. חוץ מזה שלהיות אישה אינטליגנטית בעולם הדייטים, זאת גם בעיה. לסיכום אני יכולה להגיד שאנחנו לא ממליצים לזוגות לעבוד ביחד על סרט ללא סיוע פסיכולוגי".
