קווי דמיון ל-7 באוקטובר: עשור לסדרת המופת "הנותרים"
קווי דמיון ל-7 באוקטובר: עשור לסדרת המופת "הנותרים"
"הנותרים" מציינת עשור של טיפול חכם באובדן. לצופים בישראל האירוע המכונן בה, של היעלמות אזרחים רבים ביום אחד, ייראה מוכר במיוחד
לרגל עשור לעלייתה של "הנותרים", אחת מסדרות הטלוויזיה הטובות ביותר שנעשו במאה ה־21, נדרשו יוצריה טום פרוטה ודיימון לינדלוף לשאלה אם היא נבואית. הסדרה האפוקליפטית הדיסטופית מתחילה באסון בממדים תנ"כיים: יום אחד 2% מאוכלוסיית העולם פשוט נעלמים, בלי שום הסבר — מהאפיפיור, דרך פוטין (כבר אז קיוו) ועד ג'ניפר לופז. הסדרה מתחילה שלוש שנים לאחר שזה קרה, כאשר הנותרים הם גם המיותרים.
הסדרה עוסקת באובדן, בשכול, בהיעלמות של אנשים יקרים ביום בהיר אחד ובאבל, ונוגעת בחוכמה, בעומק וביצירתיות מעוררת מחשבה בנושא שלרוב נרתעים ממנו. "הנותרים" של HBO (זמינה אצלנו ב־HOT, yes וסלקום TV) היא על מה שקרה מאז ולא עד אז. היא מתחילה בהווה (של לפני עשור), כאשר העולם מתאבל על האובדן הבלתי מוסבר הזה — ורק נהפך למשוסע וקיצוני יותר. כך העולם אחרי 14 באוקטובר (תאריך יום ההיעלמות) מתחלק באופן מובהק יותר לנותר מול הנעלם; לחילוני מול הדתי; לגשמי מול הרוחני; למדחיק מול המתמודד; לשונא מול האוהב; לחי מול המת.
לסדרה היו שלוש עונות, כל אחת מהן היתה יצירת מופת לא צפויה. העונה האחרונה שודרה ב־2017, שנתיים לפני שמגפת הקורונה תקפה את העולם, אירוע שבעטיו אנשים רבים חוו אובדן ואבל. בתשובה לשאלה אם הסדרה הקדימה את זמנה, השיב טום פרוטה, שעל פי ספרו נכתבה הסדרה, כי "במאה ה־20 התרחשה השואה, אימה מעבר לכל דמיון. ורק כמה שנים מאוחר יותר ראינו את העולם רוקד לצלילי אלביס. החלק המוזר הוא לא כמה אנחנו סובלים — כי אנחנו סובלים — אלא כמה מהר אנחנו שוכחים את הסבל הזה, או חיים לצידו".
הרבה יותר מהקורונה, וברור שהיוצרים לא יכלו לדעת את זה, מזכירה לי הסדרה הזאת — ובוודאי תזכיר לעוד צופים ישראלים — את האסון שפקד אותנו, שבו ביום אחד של 7 באוקטובר אבדו רבים כל כך. נכון, זה לא היה אירוע על־טבעי לא מוסבר, אבל בממדיו ובאכזריות שבו גם הוא מזכיר אסון בקנה מידה תנ"כי. כמו בסדרה גם המרחב הציבורי בישראל התמלא בתמונות של אנשים המחפשים אהוביהם, את אלה שהתברר כי היו מתים, אלה שהיו בחזקת נעדרים, ואלה שנשארו חטופים. סיסמאות בסגנון "ביחד ננצח" כיסו בניינים שלמים — שם וגם פה. בסדרה בני נוער איבדו רסן, מתוך איזו מחשבה שבין כה הכל אבוד. סיפורים דומים סופרו על בני נוער שניצלו כאן מהאסון בקיבוצים, בפסטיבל נובה ובאופקים, אך ראו את חבריהם נהרגים ונחטפים ואת הוריהם שבורים, עקורים מבתיהם ונטולי מסגרת.
בסדרה גם קמה כת חדשה ושנואה "הניצולים האשמים", שחבריה גזרו על עצמם שתיקה (טוב, בזה אין שום דמיון למציאות שלנו), והם מעשנים הרבה מאוד סיגריות, מתוך אמונה שבין כה הכל אבוד, וזה גם עוזר להתמודד עם המתח. ובמחקר מחודש מאי התברר שמאז 7 באוקטובר נרשמים נתוני שיא של עשור בכמות המעשנים בישראל. מחצית מהמעשנים הגבירו את תדירות העישון מאז אותו היום, ואחד מכל ארבעה ישראלים שמעשן כיום, הפסיק בעבר אבל חזר לעשן אחרי 7 באוקטובר. על הדמיון בקיטוב ובשסע החברתי אין מה לדבר, ומה שמדאיג הוא, שאף שחלק מהנעלמים שלנו נמצאים במרחק לא רב מאיתנו, חיים ונושמים — אנחנו, הנותרים, נמשיך להתרגל לעולם הדיסטופי הזה ולרקוד לצלילי אלביס העכשווי.
