מלחמת כריות - זה ממש לא משחק ילדים
מלחמת כריות - זה ממש לא משחק ילדים
אל אמנויות הלחימה נכנס בדהרה ענף ספורט חדש־ישן: מלחמת כריות. יזם ממולח רתם את מה שהיה מוכר עד היום מזירת הילדים הביתית והפך אותו לספורט מקצועני מצליח. הקהל והמפרסמים, שנרתעים מפציעות ומדם, מגיבים בהתלהבות
לפני כחודש, האולי טילמן, אדם אפרו־אמריקאי כבד גוף, נכנס בנחישות אל תוך זירת איגרוף קטנטנה בפלורידה. טילמן, שעל צוואר גופייתו האדומה והממותגת התנדנדו שרשראות זהב כבדות, ביצע סיבוב ראווה מלא ביטחון בזירה תוך שהוא זורק מילות גנאי לאיש שהתהלך בצידה של הזירה - לוחם מנוסה בשם רפאל דיאז בענף MMA (ראשי תיבות של Mixed Martial Arts, אמנויות לחימה משולבות). "אני אהיה האלוף", הכריז בשחצנות מול הצלמים ומאות האנשים שישבו ביציעים, "אני אהיה האלוף". כמה דקות לאחר מכן כפות ידיו של טילמן כבר לפתו בחוזקה את כלי הנשק שלו לאותו הערב – כרית ענקית לבנה השוקלת קרוב לקילו. באמצעותה, במשך כמה דקות, חבט ללא הרף בדיאז, עד שהשופטים הכריזו על ניצחונו.
הקרב בין שני הגברים היה חלק ממאבק עיקש על תואר "אלוף העולם הראשון" באחת מצורות הלחימה הוותיקות, העממיות והבלתי מזיקות שמתקיימות על פני כדור הארץ: מלחמת כריות. בשנה האחרונה, יש מי שזיהו את הפוטנציאל להמציא מחדש ולמתג את המשחק שרווח מאות שנים בכל בית שיש בו ילדים - ולהפוך אותו לענף לחימה קשוח ואגרסיבי מן המניין, שבו לוחמים גורפים תארים וזוכים בפרסים כספיים של אלפי דולרים.
"אנחנו בעצם שואפים להיות ה־UFC (ארגון אמנויות הלחימה המשולבות הגדול בעולם) הבא", אמר סטיב וויליאמס, האיש שעומד מאחורי החזון למסד את מלחמת הכריות לענף מסודר שלו תפוצה עולמית רחבה. "אך מה שיותר יפה אצלנו בתחום, הוא שאפשר להוציא אגרסיות טהורות בעוצמה בלי שמישהו ייפגע ובלי שיישפך דם". זו, לדברי וויליאמס, הסיבה שמדירה קהלים שלמים מלהפוך לאוהדים מושבעים של ענפי לחימה, וגם המפרסמים מתקשים לעכל אלימות ופציעות.
2 צפייה בגלריה
אלוף העולם הראשון במלחמת כריות האולי טילמן. השתמש בטראש טוק וחבט בעוצמה ביריבו בכרית עד שהשופטים הכריזו על ניצחונו
(צילום: youtube)
צפייה במלחמת כריות ממוסדת על המסך מעניקה בתחילה תחושה מעט מוזרה. באופן טבעי, קשה להימנע מהמחשבה שזה רק משחק ילדים סתמי שכעת נהפך גם לנחלתם של אנשים מבוגרים ואינפנטילים. אלא שכאן הכריות הממותגות כבדות יותר ומאובזרות בידית אחיזה מיוחדת, שגורמת לכך שכל מכה היא עזה ומטלטלת את היריב. כמו באיגרוף, יש כאן התחמקויות זריזות, עמדות הגנה וכמובן נוקאאוטים לאחר חבטות עוצמתיות במיוחד. הטראש טוק הוא גם חלק מטרנד הקרבות החדש שבימים אלו מנסח לעצמו תורת אימונים ולחימה.
כל סיבוב בספורט הזה, שכעת ממותג תחת מפעלו של וויליאמס כ־PFC (ראשי תיבות של Pillow Fighting Championship), נמשך 90 שניות ובסך הכל מתקיימים שניים עד שלושה סיבובים כאלו. תלוי בסוג התחרות. "זה לא עניין של מה בכך להחזיק את הכרית הזאת בגובה הכתפיים, לחבוט ולהתגונן ללא הרף", אומר אחד הלוחמים בענף החדש, "זה הרבה יותר קשה וכואב ממה שזה נראה".
את הלוחמים למפעל החדש והשאפתני שלו גייס וויליאמס תחילה ממכוני כושר ולחימה בפלורידה. היזם האמריקאי עבר מדלת לדלת והצליח לשכנע (תמורת שכר) מתאגרפים, לוחמי MMA ואפילו ידוענים סוג ב' לתת למיזם שלו צ'אנס. "אני עוסק באמנויות לחימה כל חיי ולדעתי זה הולך להצליח יותר מכולן", אומר יורי ווילפורט, לוחם MMA מקצוען, שלאחרונה רתם את המכון שבבעלותו להשתתפות בליגת מלחמת הכריות. "מה שיפה בענף הזה הוא שכל אחד יכול להתחרות בו וכל אחד יכול לנצח. לא משנה מה הגודל שלך ומה הרקע שלך".
2 צפייה בגלריה
מתוך אליפות העולם הראשונה במלחמת כריות. כלי הנשק כבד יותר מכרית ביתית והוא גם מאובזר בידית
(צילום: רויטרס)
סיבה נוספת ולא פחות חשובה שעשויה לתרום להצלחתו של ענף קרב הכריות היא העובדה שבסך הכל - מדובר בכריות. מכה מהן, לא נעימה ככל שתהיה, לא יוצרת נזק גופני או מוחי ארוך טווח, מה שמאפשר ללוחמים העוסקים בו להתאושש במהירות ולקיים מספר שנתי גדול יותר של קרבות. בתחומי הלחימה המסורתיים, שמהם מגיעים מרבית לוחמי הכריות הטריים, אפשר רק לפנטז על לוקסוס שכזה.
כנראה שקרבות רבים אכן מחכים ללוחמי הכריות החדשים. ערב האליפות שהתקיים בפלורידה לפני כמה שבועות ובו טילמן גבר על כל יריביו בדרך לחגורת אלוף העולם הראשונה שהנפיק הענף - נהפך להצלחה סנסציונית. התמונות והקליפים של המתחרות והמתחרים,
נשים וגברים בני 20 ו־30, שחובטים אחד בשני באמצעות כריות, נהפכו ויראליים ברשת. גם התקשורת הממוסדת לא נותרה אדישה וויליאמס הפך בן רגע לדמות מחוזרת. "אני מקבל כעת פניות מאינספור גופים ומפרסמים", סיפר, "כולם רוצים לראות אותנו".
היזם האמריקאי אמנם מגזים מעט, אך בכל זאת לא רצוי לבטל את דבריו בכזו מהירות. במלחמת כריות, מרגיש זאת כל צופה, בהחלט יש משהו שמדביק את העיניים למסך ויוצר ציפייה לקראת החבטה הבאה. "כשאני נכנס לזירה אני מרגיש שוב כמו ילד", סיפר טרל ג'נקינס, אחד המשתתפים באליפות, ובמשפט אחד ניסח את סוד הקסם של התחום החדש־ישן הזה.
