הלוטוס הלבן חוזרת בעונה שנייה ומלאה ברפרנסים לקלאסיקות
הלוטוס הלבן חוזרת בעונה שנייה ומלאה ברפרנסים לקלאסיקות
הסדרה זוכת האמי על מלחמת מעמדות בנופש יוקרתי, מכמינה בעוה החדשה עשרות רמזים ואיזכורים מעולם התרבות: מ"אשה יפה" ועד "מדאם בטרפליי". מה שלא אומרות הדמויות, אומרות פעמים רבות הבחירות האמנותיות שלה
“הלוטוס הלבן", סדרת האנתולוגיה המצוינת, שזכתה בעשרה פרסי אמי, ובשלל שבחים ממבקרי הטלוויזיה והקהל, חזרה השבוע בעונה שנייה חריפה־מרירה. הסדרה, על שם רשת מלונות בידיונית משרטטת היטב את יחסי האדונים והמשרתים — האורחים ועובדי המלון. עונתה השנייה, שפרק הפתיחה שלה רשם עליה של 63% בצפייה לעומת העונה הראשונה, עוררה הרבה ציפיות, ובינתיים ניכר שהיא עומדת בכולן.
הנופים, המבנים, המאכלים והכבישים המתפתלים על רקע החופים הכחולים של סיציליה בהם מתרחשת העונה הנוכחית הם רק עוד דרך להנגיד את כיעורם האנושי של האורחים העשירים והפריבילגים. מושג היופי והתשוקה לו נדון לא מעט בסדרה של HBO (אצלנו ב־HOT, yes וסלקום tv) בצד נושאים כמו מין, מגדר, פריווילגיה וכסף, כמובן. כל אלה מתבטאים גם ביצירות תרבות ואמנות המופיעות שבאמצעותן היוצר מייק וייט מאפיין את גיבוריו.
וייט אוהב להשתעשע, גם על חשבון דמויותיו, על הצופים וגם על עצמו. אחת הדרכים שלו לעשות זאת ולתקשר עם צופיו, זה להטמין מה שנקרא Easter eggs — בסלנג: אזכורים תרבותיים למביני דבר — בין הפרקים ולתת לצופים לצאת למסע בילוש עם זכוכית מגדלת וחיבור לגוגל כדי להבין כל אזכור ואזכור. בעונה שעברה, שהתרחשה בהוואי, אוליביה ופולה, הצעירות מבין האורחים, נהגו לקרוא ספרי הגות כמו "אנושי, אנושי מדי" של ניטשה ו"פשר החלומות" של פרויד על שפת הבריכה (ולקאן בשדה התעופה). שיין, שהגיע לירח דבש עם אשתו, שמטיל ספק באמינות הסיטואציה. קורא את הספר "בלינק" של העיתונאי מלקולם גלדוול, שכותרת המשנה שלו היא "הכוח של חשיבה מבלי לחשוב". אשתו היפהפייה, אבל הגנרית, קוראת את "החברה הגאונה שלי" של אלנה פרנטה. קריצות למכביר.
כוכבת
מוניקה ויטי
טניה (ג’ניפר קולידג’) אורחת עשירה שבויה בדימויים, ודורשת מבעלה לנסוע על וספה כשהיא לבושה בוורוד. "נחשי מי אני", היא שואלת את מנהלת המלון ולנטינה, ומסבירה שהיא כוכבת הקולנוע האיטלקייה מוניקה ויטי, המוזה של הבמאי האיטלקי מיכאלאנג'לו אנטוניוני. "מוניקה ויטי מתה", אומרת לה ולנטינה, והשחזור, כיאה לכל מה שטניה עושה, הוא גרוטסקי יותר מרומנטי. אך הוא מגלם בעצמו את הדואליות שבמסר. זהו הקו הדק שעליו מהלכת הסדרה, המבחינה בעין לא מזוינת בין יומרה לחוכמה ובין מקוריות לזיוף. זה לב הקונפליקט ביצירה. הכתיבה העשירה והמעמיקה של וייט לא מאפשרת לצופה להתאהב יותר מדי ביופי שכבמאי הוא כל כך מקפיד עליו, מבלי לשים בפה של אחת הדמויות עקיצה על האינסטגראמיות של העולם שלנו.
מיתולוגיה יוונית
"האדס אונס את פרספונה"
עוד מפגש תרבותי בסדרה הוא בין הישן לחדש, ובין הקלאסי לעכשווי. העונה השנייה, המתרחשת על רקע הר הגעש אתנה המאיים להתפרץ בכל רגע (עוד מטאפורה), מציג גם עתיקות, פסלי ראש ופרסקאות, מהעבר וכאלה המשוחזרים מהיום. יש להם תפקיד סימבולי: כל ראש מפוסל הוא רמז מטרים. הסדרה שנחשבת לסוג של טרגדיה יוונית עכשווית שמה בפיו של אחד מגיבוריה גם סיפור שממסגר אותה בגבולות האופל — סיפור האונס של האדס, אל השאול, את פרספונה, בתה של אלת התבואה והפיריון דמטר. אלא שהסיפור מוגש יותר כתירוץ להתנהגות גרועה ממחזה מוסר. "מה שאתה עשית", אומר מספר האגדה לבן שיחו, "לא יכול להיות גרוע מזה".
אופרה
"מאדאם בטרפליי"
האופרה הטראגית של פוצ'יני על מלח בצי האמריקאי הנושא אשה בטקס יפאני ונוטש אותה, מופיעה כאשר טניה הולכת לבית האופרה היפהפה. היא מזילה דמעות התרגשות למשמע האריה. הסצינה המופרכת הזאת שנראית כמו סוג של פארודיה מרמזת לקלישאה קולנועית בנוסח "אשה יפה" שבה בת דמותה של ג'וליה רוברטס מתרגשת עד כדי דמעות בפעם הראשונה באופרה (יש גם אזכורים מרומזים אחרים לסרט הזה העונה). פעמים רבות השילוב של יצירות תרבות ב"לוטוס הלבן" נעשה גם בקריצה ביקורתית על האופן שנוהגים לשלב יצירות בקולנוע ובטלוויזיה.
ספר
"הארכיטקטורה של עולמות סגורים, או מה הכוח של חרא?"
הספר שכתבה לידיה קאליפוליטי, ארכיטקטית ומהנדסת בהכשרתה, עוסק במערכות סגורות שבהן נבנו צוללות, מעבורות חלל ובניינים. אלבי, הנער שמגיע עם אביו וסבו למלון, קורא את הספר — לא בדיוק קריאה קלילה לקיץ — אולי בשל כותרת המשנה שלו על "הכוח של החרא", כשניכר שהוא מרגיש בכוח הזה מופעל עליו. גם בעונה החדשה קריאת ספרים היא נושא שלכאורה מבחין בין דמויות שונות. אחת הדמויות היא הארפר (אוברי פלאזה), עורכת דין מלומדת שבזה לבני זוג, שלא צופים בחדשות, כנראה גם לא הצביעו בבחירות האחרונות ו"הם לא קוראים ספרים. על מה הם מדברים בכלל?". היא עצמה נראית קוראת בכל מקום, מחוף הים ועד המיטה. אלא שהפעם היוצר לא עשה חיים קלים לבלשי האינטרנט. הדמויות תמיד מסתירות את הכריכה, וזו נקלטת בעדשת המצלמה לשבריר שנייה.
סרט
"הסנדק"
מאת פרנסיס פורד קופולה. חלק מהסרט הראשון צולם באיזור שהאורחים מבקרים בו בסיצילה. שלושה גברים ממשפחה אחת, ומשלושה דורות שונים, מגיעים למלכודת התיירים שבה צולמו הסצינות, ומנהלים שיחה על ערכו של סרט המאפיה. שני נציגי הדור המבוגרים האב והסב (מייקל אימפריולי מסדרת המאפיה "הסופרנוס" ופ' מוריי אברהם מסרט המאפיה "פני צלקת") חושבים ש"הסנדק" הוא קלאסיקה. הבן, סטודנט שסיים את לימודיו בסטנפורד לא מזמן, וחונך על ברכי האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, חושב שהסיבה שאביו וסבו אוהבים את הסרט היא שהם מאוהבים בפנטזיה של הגבריות הרעילה שהוא מקדם.
