עד הכיסון האחרון: במסעדת ויקינג שומרים על הסדר הישן
עד הכיסון האחרון: במסעדת ויקינג שומרים על הסדר הישן
ב"ויקינג" שומרים על הסדר הישן, לפחות על הצלחת. פילמני רוסי שוכן בשלום לצד ורניקס אוקראיניים או חינקאלי גיאורגי. כולם נהדרים, ואם יש בהם תגובת נגד, זה רק להייפ התל־אביבי של מסעדות יקרות וממותגות עד לזרא
מלחמה? לא כאן, מלבד אולי מלחמה על הקיום. והיא, לפחות בעיניים מקומיות, כלומר בעיניי שלי, לא פחות קשה ובעיקר עצובה. מסעדת ויקינג, אולי המסעדה הרוסית היחידה בתל אביב (אם לא סופרים את באבא יאגא הקצת משונה ברחוב הירקון, לא רחוק מכאן), עומדת ריקה. זו אמנם שעת ערב מוקדמת מאוד אבל קשה לטעות. ויקה זיקוב מחייכת אליי בייאוש. אנחנו מכירים יותר מ־25 שנה, עוד מימיה כמלצרית ב"רנדוו" מתחת לסופרמרקט הגדול של בן יהודה, מקום שאיש מן הסתם כבר לא זוכר, בר רוסי תת־קרקעי שהטבח שלו עבד בצוללת גרעינית סובייטית והבעלים שלו היה שי מ"בוננזה", הבר המיתולוגי של הבוהמה של תל אביב מפעם, ליד בית הקברות הישן בטרומפלדור. גם אותו כבר לא רבים זוכרים כנראה.
כבר 19 שנה, שנות דור במונחים תל־אביביים ובכלל, שוויקה כאן, בבן יהודה 6. היא וניקולאי ירמולין, בן זוגה. ביחד הם מנהלים את הספק מסעדה־ספק בר הזה. מקום קטן, לא מעוצב, לא מתחנף ובעיקר לא שייך לזמננו. בעיקר לא לזמן הזה בתל אביב. כמה מטרים מכאן, בפינת גורדון, עומד אייל שני ומשיק את "דברה", המסעדה הכשרה החדשה שלו. עוד שנייה, מן הסתם, הוא ייעלם וישאיר את השטח לטבחים צעירים שיפעילו בפועל את המקום.
ויקה לא תיעלם לשום מקום. לפחות אם יש צדק בעולם. לצערי, איני בטוח שאכן יש. מפינת גורדון דרומה הופך בן יהודה לעיירת רפאים ממערבון. "צ'רנוביל", מתארת את זה ויקה. הרחוב ריק. חפור. עבודות הרכבת הקלה. "כשזה ייגמר יהיה פה מפואר ובעל הבית ירצה כפול כסף", היא מוסיפה. הקורונה והרכבת גמרו על ויקינג. אם לא וולט, שגובה כידוע מחיר כבד, כבר לא היו כאן. אבל הם עוד כאן. מכינים בורשט וסלט רוסי, ולשון קרה ושניצל חזיר ענק עם חרדל. וכיסונים. המון כיסונים. בשבילם אני כאן. לבד. לאף אחד כבר אין זמן לאכול איתי. פעם אהבתי לאכול לבד. הזדקנתי. אני כבר לא.
אני שותה סן מיגל קטנה ומבקש ממנה לחוס עליי ולהגיש לי מנה מעורבת שאינה קיימת בתפריט. אחרי המתנה ארוכה, שבמהלכה מתמלא קצת המקום, לשמחתה ושמחתי, אני מקבל קצת חינקאלי גיאורגי ממולא בבשר, קצת פילמני רוסי ממולא בבשר וקצת ורניקס אוקראיניים ממולאים בתפוחי אדמה. כל האימפריה הסובייטית לשעבר על הצלחת שלי וכולה כיסונים. אימפריה של כיסונים. על הצלחת אין מלחמה. גם לא במטבח ומאחורי הבר. ויקה מאוקראינה וניקולאי מרוסיה. "אנחנו במלחמה עכשיו", היא צוחקת.
הכל כל כך טעים. קצת שמנת חמוצה, קצת רוטב עגבניות חריף ועוקצני. מה עוד צריך?
אני מתמלא עזוז ומזמין גם כיסון צ'יבורק מטוגן מלא בשר. גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות. אני עוד אשלם על זה, אני מזהיר את עצמי.
זה אוכל עצוב. זה אוכל שמח. זה אוכל נשמה. נשמה רוסית. אתם יודעים מה, גם נשמה יהודית. הנשמה שלנו הרי עשויה מקרעפלך ומהם כל אלה אם לא כל מיני קרפלעך. אנחנו נפרדים בחיוך ואני יוצא אל החושך.
לכו לוויקינג. לא רק כי אולי גם אתם רוצים לעזור לוויקה וניקולאי אלא כי אולי, מי יודע, אולי, יש לכם עדיין לב ולא רק כרטיס אשראי מפלסטיק שמגצהים בכל מיני מקומות כמו "איי" ו"היבה", כבודן במקומן מונח. נשמה לא תמצאו שם.
זה לא מקום לכל אחד. לא תואר ולא הדר לו ולאחדים הוא ייראה אולי קשוח. אבל אם יש לכם קצת נשמה רוסית, או סתם נשמה, אולי תאהבו אותו כמוני.
ויקינג. בן יהודה 6, תל אביב, 03-6206502, א'-ו' 22:00-12:00.
לפני הטיפ
- חינקאלי – 59 שקל
- פילמני - 43
- ורניקס - 43
- צ'יבורק – 31
- סן מיגל – 32
