עילי בוטנר: "מפחיד אותי שלא למדנו כלום, שלא נהיה ראויים"
עילי בוטנר: "מפחיד אותי שלא למדנו כלום, שלא נהיה ראויים"
הזמר והיוצר עילי בוטנר מוציא שיר שכתב עם נכי צה"ל וחוזר להופיע במנורה עם "ילדי החוץ". כשהוא כותב הוא חייב שקט מוחלט (לכן לפעמים רואים את אשתו מסתובבת ברחוב עם עגלה בשעות מוזרות). הוא מזהה חוסר אותנטיות מקילומטרים, אחרי שנים של רגשות אשם היום הוא כבר נכנס לשנוץ בגב זקוף, ואם לא היה זמר בטח היה רפתן
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בבית, בחדר העבודה שלי. שירי אשתי בחדר השני מנסה להרדים את אלי בת שנה וארבעה חודשים".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"בבוקר עם שירי בבית, אחרי שכל הילדים כבר במסגרות".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם אריק המורה שלי לגיטרה בכיתה ח' שקיבל אותי זמן קצר אחרי שהוריי התגרשו והיה יושב ומדבר איתי שעות על החיים. בסוף השיעור היה מבקש ממני ללמוד לשיעור הבא שיר של מתי כספי או יוני רכטר. הוא פגש אותי בנקודה מורכבת, כואבת ומבולבלת של גיל ההתבגרות והיה אוזן קשבת. לימים גיליתי שהוא היה בעצם פסיכולוג שפעם בשבוע היה מגיע ללמד גיטרה בבית הספר. לצערי, הוא כבר לא בחיים אבל היה מעניין אותי לשבת איתו גם כי אני מתגעגע אליו, וגם לשמוע ממנו איזה ילד הייתי".
על מה אתה עובד עכשיו?
"בחודשים הראשונים למלחמה הופענו בכל מקום אפשרי: חיילים, מפונים, בתי חולים, לוויות ואזכרות. בין השאר הופעתי עם רועי בר נתן וכך נולד המופע המשותף 'ערב ספונטני מתוכנן' שרץ בימים אלה. החודש יצא השיר 'בית לחזור' שכתבתי לפרויקט עם בית הלוחם. זה שיר שמורכב כולו מעדויות, סיפורים ומשפטים שסיפרו לי נכי ונכות צה"ל מכל המלחמות, ובעיקר מ'חרבות ברזל'. צילמנו יחד קליפ והם שרים איתי. ובעיקר יש התרגשות גדולה לקראת החזרה עם ההרכב שלי ‘ילדי החוץ’ להופעה בהיכל מנורה ב־29 ביוני".
מה השריטה שלך?
"כשאני כותב אני חייב שקט מוחלט, ושלא יהיה אף אחד בבית. לפעמים רואים את שירי מסתובבת ברחוב בשעות לא הגיוניות עם העגלה, ולא נעים לה להגיד שאני חייב לכתוב".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"לפני 14 שנה הקמתי הרכב של פגועי ופגועות נפש בעמותת אנוש. במשך שנה שלמה של חזרות לא היתה פעם אחת שכל ההרכב הגיע והתבאסתי מזה כי לא יכולתי להתקדם. יום אחד אמרה לי אחת המשתתפות, 'אני חושבת שאתה צריך לשמוח ולהתרכז במי שכן הגיע ולא במי שלא', והיא שינתה לי את החיים כי זה משליך על המון דברים: ליהנות ממה שיש".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"שנ"צ. הרבה שנים הייתי מתייסר על כך שפתאום אני עוזב הכל. היו לי ממש ייסורי מצפון. עד שמישהו אמר לי 'ברגע שאתה חותם על משהו (מטאפורית), יהיה לך יותר פשוט ובאמת הוקל לי, היום אני שונץ בגב זקוף".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
“אני מעגל מציאות, בעיקר מול הילדים. בתחילת המלחמה החלטנו שאנחנו לא חושפים אותם לזוועות ואין מסכים. ניסינו לדחות את החשיפה אבל מתישהו זה מגיע דרך חברים ואחרים ואז הגיעו השאלות, כמו מה החטופים עושים במנהרות? אז אני לא משקר אלא מגונן ומתווך".
למי אתה מתגעגע?
"אני מתגעגע כל הזמן. כמעט כל השירים הם על העבר שלי. 'קיץ אחרון', למשל, זה על גיל 15 בקיבוץ עין כרמל רגע לפני אובדן התום, לפני שהדברים התהפכו – מהגירושים של ההורים ועד הסיפור של אחי הגדול עופר שהוא מתמודד נפש. הנעורים שלי נעצרו מוקדם יחסית אז יש לי געגוע למקומות שלפני".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
“על אוכל. אני אוהב ללכת לשוק ומכיר מלא מעדניות שמסתתרות בכל מיני שווקים בארץ שמוכרים בהן דגים מלוחים, דליקטסים ואוכל אותנטי. לפעמים כשנקבעות הופעות, אני בודק מה יש באזור שקשור לאוכל".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"פיזית: להיות קצת יותר בריא ולהקפיד על תזונה וספורט. נפשית: להגיע לשלווה ולהיות יותר שמח בחלקי. כשאני נופל לבורות, קשה לי. זו עבודה מתמדת ליפול לבור ולצאת ממנו".
על מה יש לך רגשות אשם?
"אני לא מבקר מספיק את הוריי ולפעמים אני חסר סבלנות".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"המשפחה שלי. התא המשפחתי שראיתי בילדותי לא היה להיט וזה לא מובן מאליו שאני נשוי ויש לי ארבעה ילדים, שאני יוצא לטיולים בארץ בשבת עם המשפחה. זה כמעט ולא היה לי בילדות, שלא לדבר על טיולים בחו"ל שלא היו אף פעם. מקצועית, ההישג הגדול שלי הוא השירים. זה משהו שלא העזתי לחלום עליו אפילו: היכולת לכתוב את סיפור חיי ושמהצד השני יקבלו, יחבקו ויאהבו — זה משהו בלתי נתפס".
מה מפחיד אותך והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?
"בריאות וכל מה שקשור לאהובים שלי. אחרי 7 באוקטובר נפגשתי עם משפחות שכולות ומשפחות חטופים ופצועים. הייתי חוזר בלילה ועובר ילד ילד ומחבק אותם חזק כי הבנתי ששום דבר לא מובן מאליו, ושלא רחוק יש אנשים שעולמם חרב. הם גידלו ילד, שלחו אותו לחוגים, לימדו אותו והשקיעו בו ופתאום הוא איננו. זה חיזק אצלי את הצורך לחבק ולהגיד שאני אוהב, ולהסכים לכל דבר שהילדים מבקשים. ברמה הלאומית מפחיד אותי שלא למדנו כלום, שלא נהיה ראויים".
מה מקום המפלט שלך בימים אלו?
"חדר העבודה. להסתגר שם ולכתוב. אחרי 7 באוקטובר לא הצלחתי לכתוב כלום וגם לא לשמוע מוזיקה. לאט לאט זה חזר, וכשאני כותב עכשיו אני מתמלא כוח ואנרגיה טובה".
מה עושה אותך מאושר?
"תגובות של אנשים על שירים. אנשים משתפים ומספרים את הסיפור שלהם. וגם שאני חלק מפודקאסט עם דליה גוטמן, רועי בר נתן ושחר סגל. הגעתי כאורח ונשארתי ואני מרגיש חלק ממשהו שאני אוהב ומאנשים עם ערכים משותפים".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"גדלתי על מוזיקה ישראלית מכל הסוגים, כולל להקות צבאיות וצ'יזבטרון, ואני אוהב את זה. כשהגעתי ללהקה הצבאית, קצת התביישתי בזה כי זה לא היה קול והצנעתי את זה. עם השנים הבנתי שזה נותן לי המון כוח כי זה להכיר דרך השירים האלה את הישראליות לעומק".
איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?
"שהם יודעים לחבק חזק. אלה אנשים אותנטים שאין להם חומות שאני הרבה פעמים שם לעצמי. בכלל, אני סולד מחוסר אותנטיות. מזהה מיד אם עובדים עליי".
מי האמנים שהשפיעו על יצירתך?
"סשה ארגוב, מתי כספי, אהוד מנור, יאיר רוזנבלום, נעמי שמר, שלמה ארצי, משה וילנסקי ושמוליק קראוס. הוא הראשון שפתח לי דלת. ניגנתי איתו בגיל 17 כשעוד הייתי ברימון".
אם לא היית יוצר ומוזיקאי מה היית עושה?
"כנראה שהייתי רפתן בקיבוץ. קם לרפת ומנגן בחגים. לרגע גם רציתי להיות כדורגלן".
