הרלן קובן: "אני חי בשביל הטוויסט"
הרלן קובן: "אני חי בשביל הטוויסט"
סופר המתח הרלן קובן, תופעת טבע עם אינספור רבי־מכר וחוזה של עשרות מיליוני דולרים מנטפליקס, הופיע בלונדון באירוע ספרותי. כתבנו, שגם תרגם את רוב ספריו לעברית, נפגש ושמע ממנו ש"אם אומרים עליי שהפכתי לפס ייצור, זה בסדר מצידי"
הרלן קובן: אני לא יכול לדמיין את עצמי לא כותב. אף אחד לא מכריח אותי, אני פשוט מוכרח. אני יכול לכתוב בכל מקום, ומה שמפריע לאחרים רק מפעיל אותי"
צילום: גטי אימג'ס
...
אחרי שמכר יותר מ־80 מיליון עותקים מספרי המתח שלו, שתורגמו ל־45 שפות, הרלן קובן מופיע מול קהל ומגלה שהוא עדיין סובל מתסמונת המתחזה. "בכל פעם שאני מתחיל לכתוב ספר חדש, אני משותק מפחד ואומר לעצמי: זהו, עכשיו כל העולם יגלה שאני לא יודע לכתוב. שאני לא באמת סופר. אבל איכשהו זה מסתדר בסוף, עד הספר הבא. אני נוטה לחשוד בסופרים שמהללים את עצמם: סטיבן קינג שולח לי כתבי יד שלו לפני הפרסום והוא תמיד כל כך חסר ביטחון. והוא סטיבן קינג! למי מותר שיהיה ביטחון עצמי אם לא לו? אז אולי זה הסוד של סופרים טובים, אני לא יודע".
קובן התארח בפסטיבל הספרותי שנקרא "חדר הקריאה של קמילה", שאותו יזמה והובילה קמילה מלכת בריטניה, וכל הכנסותיו קודש למטרות צדקה ועידוד הקריאה בממלכה. בפסטיבל, שהתקיים בארמונות המפטון קורט, השתתפו סופרים פופולריים נוספים כמו לי צ'יילד ואיאן רנקין, שאיתם שוחחו כוכבי קולנוע כמו הלנה בונהם־קרטר, וכוכבים אחרים שהקריאו שירים והמחיזו סצנות מספרי צ'ארלס דיקנס.
קובן (62) מתנשא לגובה 1.95 מ' ומתגלה כמופיען כריזמטי. "הייתי שמח לקבל תפקיד ממשי באחת הסדרות שלי, אבל עד עכשיו עוד לא הכירו בכישרון המשחק שלי לצערי, וזכיתי רק להופעות אורח של שנייה וחצי בסגנון היצ'קוק, כמו האיש שמחכה לרכבת או האיש שיושב בסטארבקס", סיפר. הבדיקות הביטחוניות הקפדניות במקום מנעו למזלו הפגנות אנטי־ישראליות והוא זכה לקהל אוהד ולאפס שאלות פרובוקטיביות, אבל מחוץ למתחם הפסטיבל היו שקראו להחרים את הסופר היהודי (ששם משפחתו המקורי הוא כהן) הידוע בתמיכתו הבלתי מעורערת בישראל, שבה אף חיים קרובי משפחה שלו.
שירותי הסטרימינג גילו את מכרה הזהב ששמו קובן, הכוכב האמריקאי הנוסק בשמי המותחנים העשויים היטב, וחצבו ממנו שעות של בינג' עתיר טוויסטים, או כמו שאומר קובן: "מי שלא אוהב פיתולים בעלילה, שיחפש סופרים אחרים. אני חי בשביל הטוויסט, ואין דבר שאהוב עליי יותר מלהפתיע את עצמי". נטפליקס חתמה עם קובן כבר ב־2018 חוזה לחמש שנים שנאמד בעשרות מיליוני דולרים, על הזכות לעבד 14 מספריו לסדרות. החוזה חודש בשנה שעברה לשנתיים נוספות, ועד כה עלו תשע סדרות, כולל עיבודים מטעם הזרועות של נטפליקס בפולין, ספרד וצרפת. קובן שיתף פעולה גם עם אמזון המתחרה, ועיבוד לספר הנוער שלו "מחסה" עלה בפריים וידיאו.
אני תרגמתי לעברית (בהוצאת ידיעות ספרים) יותר מ־20 רבי־מכר של קובן. הראשון שיצא בארץ, ב־2004, היה "הנעלמים", והוא חשף את הקהל הישראלי ליצירתו. כיף לתרגם את קובן. הכתיבה שלו קולחת, סוחפת, קולנועית, לפעמים משובצת בקצת יותר מדי תיאורי אלימות, אבל תמיד שומרת על הומור (שמדי פעם היה צורך להתאים לישראל וגם לחדד, בקטנה). עם השנים התפתח במערכת פולקלור פנימי מבדח סביב קובן תעשיות. כך, למשל, סדרת הספרים שלו המתרחשת בעולם הספורט יצאה בעברית במהדורת כיס, ובמקום שכל ספר ייקרא על שם מונחי ספורט מקצועיים כמו במקור, הוחלט להעניק לספרים שמות של של שתי מילים שמתחילות באות מ'. למה? למה לא. כך נולדו "משחק מסוכן", "מרוץ מטורף", "מכת מחץ", "מלכודת מאוחרת" ואחרים (רק במקרה לא ראו אור גם "מרק מינסטרונה" ו"מירי מסיקה").
אחרי שנים של תרגומי קובן נוצרה אצלי לא רק מומחיות מסוימת לכתביו, שאותה יכול לפתח כל קורא נאמן שלו (כל העלילות בספריו הן אותה עלילה למעשה: מישהו שנחשב מת במשך שנים מתברר כחי מאוד, הטובים מתגלים כרעים ולהפך, ולכל דמות מרכזית יש ארונות מלאים שלדים וסודות), אלא גם תחושה של היכרות אינטימית עם האיש, שאולי גם היא משותפת לקוראיו. כמה נעים היה לגלות, ב"חדר הקריאה של קמילה", וגם בפגישה מקרית לחלוטין ברחוב בלונדון לא מזמן (פחות או יותר התנפלתי עליו, והוא נענה למתקפה בשמחה), שקובן הוא איש סימפטי וידידותי מאין כמוהו, צנוע ונטול גינונים של כוכב.
באותה פגישה פטפטנו על הצלחתו בארץ — "הכל בזכותך", הוא החמיא לי, ואני שאלתי בתגובה "איפה התמלוגים?" — ועל הצלחתו בכלל: "היה לי המון מזל ואני נהנה מכל רגע". לצידו היתה אן, אהבת נעוריו ורופאת ילדים במקצועה, שכמה גרסאות שלה מופיעות באחדים מספריו. מבין ארבעת ילדיהם, רק בתם שרלוט ממשיכה בדרכו של האב ומפקחת על העיבודים הטלוויזיוניים של ספריו.
"איזון זה הכל בחיים", אמר קובן לבאי הפסטיבל. "חיי משפחה, אוכל בריא, קצת ספורט והרבה כתיבה. אני לא יכול לדמיין את עצמי לא כותב. אף אחד לא מכריח אותי לכתוב, אני פשוט מוכרח. אומרים עליי שהפכתי לפס ייצור. זה בסדר גמור מצידי, אלה החיים שתמיד רציתי לעצמי. אין לי סדר יום קבוע או שעות ומקומות שבהם אני כותב. אני יכול לכתוב במטוסים, בבתי קפה, במושב אחורי של מוניות. מה שמפריע לאחרים רק מועיל לי ומפעיל אותי: רעש, תנועה, בלגן, בהייה בחלל. ובכל פעם שאני עושה פעילות משעממת במיוחד, כמו ללכת ביער — כי מה כבר יש לראות שם? עצים ועוד עצים — עולה לי רעיון לספר חדש. למשל, מה אם הילד הזה שראיתי במקרה ביער, חי שם מאז שנולד, בלי הורים, ומעולם לא יצא משם? כך נולד הספר 'הילד מהיער'. ואני מקווה שכך ימשיך להיות תמיד".
