"אין דבר במציאות שאין לו צבע"
"אין דבר במציאות שאין לו צבע"
מדוע המאבק להשבת החטופים מסומן בצהוב, למה מכבי חיפה צבועה בירוק ומי בכלל החליט שגבעתי זה סגול? תערוכה חדשה ומרהיבה במוזיאון העיצוב חולון בוחנת את מקומו ומשמעותו של הצבע במרחב הישראלי
למה הכומתה של חטיבת גבעתי היא דווקא סגולה? ולמה דגלי ישראל שמקיפים אותנו הם לא בכחול הנכון? ומי קבע שצהוב הוא צבע התקווה להחזרת החטופים? מי בכלל מחליט על הצבע? התערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון, שתיפתח מחר, מבקשת להתמודד עם השאלות האלה, והיא מסע מרתק בעולמות הצבע הישראליים וההקשרים התרבותיים שלהם. ואכן, בחיי היומיום אנחנו חווים את הצבעים שסביבנו כדבר טריוויאלי ומובן מאליו, אבל צבע הוא עדיין אחד האלמנטים המיידיים שעוזרים לנו להבין את המציאות ולקטלג אותה: החל בסממנים ביולוגיים כמו צבע עור, שיער ועיניים; עבור בסמלים לאומיים כמו דגל או תעודת זהות; וכלה במיתוג לחברות מסחריות ולקבוצות ספורט. מכאן כוחה של התערוכה, בכך שהיא בעצם מציעה לנו התבוננות מרעננת במה שנראה לנו תמיד שקוף תרתי משמע.
"אין דבר במציאות שאין לו צבע״, מסבירים האוצרים ליאורה רוזין ויובל סער, ״ולכן כשהתחלנו לעבוד על התערוכה לפני שנה, היה לנו חשוב לחזור דווקא לשאלות היסוד: להסתכל באובייקטים שמקיפים אותנו ולשאול — איך הדברים מקבלים את הצבע שלהם, ואיך צבע עובד בישראל?״.
התשובות האפשריות נבחנות בתערוכה באמצעות 35 יצירות של אמניות ואמנים ישראלים בלבד. אלו מגיעים מספקטרום רחב מאוד, שנע מן המסורתי לעדכני והטכנולוגי ביותר: בתערוכה מציגים מעצבים גרפיים ותעשייתיים, קרמיקאים, מעצבי אופנה וטקסטיל, מאיירים וכמובן יוצרים דיגיטליים.
למרות שמה, ״צבע״ היא לאו דווקא תערוכה שעולה על גדותיה בצבעוניות. תחת זאת האלגנטיות האוצרותית שלה מנצלת בחוכמה את מבנה השכבות הארכיטקטוני של המוזיאון שעיצב רון ארד, העשוי רצועות מלופפות, וכמו בצל חושפת כיצד פועלים עלינו הצבעים במציאות הישראלית. כך, בשכבת ה״קליפה״ מוצגים מקרי מבחן של צבע מקומי קלאסי, מההחלטה לראות בשחור צבע של אבל, ועד לבחירה בירוק כצבע של מכבי חיפה בכדורגל. כולם מוסברים בתמציתיות קולעת ובשילוב אובייקטים מחיי היומיום, כמו כדורי־רגל צבעוניים או פטישי יום העצמאות.
פנים התערוכה מחולק לארבעה חללי משנה, העוסקים בצבע דרך חומר, תרבות, טבע וצבעוניות. בכניסה לקומה התחתונה, העוסקת בחומריות, מוצגים כמה מן הפרויקטים הניסיוניים והמסקרנים ביותר בתערוכה, כמו עבודתו של דב גנשרוא שמנצלת את תוצרי הלוואי של מדפסות תלת־ממד (החומר שזורקים לפח) והופכת אותם לקוביות משחק בעלות צבעוניות מרהיבה ורבת־גוונים. לצידה מוצגת עבודתו של אמן הדיגיטל הרב־תחומי ים בן אדיבה (ימבו), שמשלבת גם היא סוגים שונים של טכנולוגיות מהעבר ומהעתיד.
בן אדיבה יוצר באמצעים ידניים ומסורתיים סדרות של כדים ואובייקטים קרמיים בצבעוניות עזה וזוהרת, תת־מימית או חייזרית, שאותם הוא מזין לתוכנת בינה מלאכותית. זו לומדת את הכדים ואת הצבעוניות הייחודית שלהם, ומציעה לבן אדיבה בחזרה דגמים תלת־ממדיים וירטואליים נוספים, המבוססים על הצבעוניות והצורניות הייחודיים שלו עצמו, שאותם הוא יכול להדפיס או לייצר שוב באמצעים ידניים, וחוזר חלילה, במעגל אינסופי של שיחה ויצירה בין מעצב לתוכנה.
גם עבודתם של מיכל לוי וסער פרידמן מתרגמת חוויות צבעוניות, אבל הפעם דווקא לא באמצעות חוש הראייה, אלא באמצעות שמיעת מוזיקה, תופעה המכונה סינסתזיה (עירוב חושים). בחלל של ״תמונות בתערוכה״ הם מקרינים מערכים צבעוניים שנעים סביב הצופים בווידיאו של אנימציה דיגיטלית, ובהתאם לסוגי הצלילים שביצירה הקלאסית הידועה של מוסורגסקי באותו השם (בביצוע הפילהרמונית הישראלית). פרידמן ולוי בעצם מראים כיצד ״נשמעת״ היצירה המוזיקלית הזו דרך העיניים.
בחלל המוקדש לצבע ותרבות, לימדו בסטודיו DesignIt הישראלי (שמקורו בדנמרק) תוכנת בינה מלאכותית לתרגם מילים בעברית לערכים צבעוניים. התוצאה היא סדרה מרהיבה של כרזות חזותיות גיאומטריות מופשטות, שמפרקות ומרכיבות מחדש בקוד צבעוני משפטי מפתח איקוניים מקומיים, ישראליים ויהודיים, כמו ״בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ״, או ״ככה לא בונים חומה״.
״כשזה מגיע לעיצוב הבית או לבוש, אנחנו כישראלים לרוב דווקא די שמרנים מבחינה צבעונית״, מאבחנים רוזין וסער. ״בדרך כלל אנחנו חסרי תעוזה ומעדיפים צבעים רגועים ובטוחים של אפורים ולבנים ושחורים, כשרק האדום של הסודהסטרים במטבח נותן איזו נגיעת צבע״, הם מוסיפים. אבל המרחב והחוץ הישראליים, כידוע, הם ההפך המוחלט מהרוגע שמתארים רוזין וסער — ובדרך כלל צבוע בשלל צבעי יסוד אלימים וחזקים כמו אדום, צהוב, כחול שמסתערים עלינו מהרגע שדרכנו ברחוב. כאלו הן גם עבודות האופנה של המעצב דוד וקסלר, שידוע במסרים הפרובוקטיביים והפוליטיים שבקולקציות שלו, ובשפת האופנה המזוהה איתו מאוד: חיבורים ושכבות של בגדים מיד שנייה, לעתים על גבול הסמרטוטים. גם בתערוכה הוא מציג שתי ערימות בגדים מיד שנייה באדום ובכחול, שהן גם שכבות ארכיאולוגיות של אופנת רחוב ישראלית המונית וחסרת זוהר, וגם הצעה חתרנית לפריטי אופנה מתריסים, שחוקרים את כל תתי־הגוונים של צבעי היסוד הגנריים האלה.
ואולי הישראלית מכל העבודות שבתערוכה היא עבודתן המרגשת של נורית קוניאק וטל בלטוך, שב״אנחנו בצבע״ חילקו את המציאות המקומית באופן ישיר, בלתי מתנצל וישראלי מאוד, לחמישה צבעים חזקים ובסיסיים: אדום, כחול, ירוק, צהוב וזהב. לכל צבע יצרו קוניאק ובלטוך סרט וידיאו המורכב מחיבורם זה לזה של עשרות קטעי קולנוע ישראליים מהעשורים הקודמים, והתוצאה היא קפסולות צבע נוסטלגיות שמקימות לחיים את העבר, מהאדום ב״כלניות״ של שושנה דמארי, זהב כיפת הסלע, הירוק של הקיבוצים ועד מרקע הכחול זוהר של תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית ״מבט״. סוגר את התערוכה דימוי של בלון בודד צהוב — הצבע שהפך באופן כמעט בלעדי לתזכורת אקטואלית למציאות הכאובה של המלחמה והחטופים בעזה, ומחבר את התערוכה כולה מחדש למציאות.
