הסרט "קנדימן". הנקמה בלבנים התחלפה בביקורת על שחורים צעירים
הסרט "קנדימן". הנקמה בלבנים התחלפה בביקורת על שחורים צעירים
"קנדימן" חוזר לעבד רצחני שחור מסרט אימה נשכח, אך יותר מעניין לדון בו מאשר לצפות בו. והוא אפילו לא מבהיל
קנדימן הוא איש־שד רצחני שמסתתר במראה. עבד שחור שעבר לינץ', עם פנים שרופות וקרס במקום זרוע, שינקום את נקמתו בכל מי שיש לו האומץ והטפשות לעמוד מול המראה ולזמן אותו. קנדימן נולד בסיפור קצר מאת קלייב ברקר, וזכה לפרסום בעיקר בסרט האימה של ברנרד רוז מ־1992, שקיבל שני המשכונים. כעת ג'ורדן פיל, הקומיקאי שהפך למאסטר של סרטי אימה עם מסר חברתי ("תברח" ו"אנחנו"), החליט לחזור אליו בסרט חדש שהופך את קנדימן לבעיה פנימית של החברה האפריקאית־אמריקאית, ולא לנקמה של השחורים בלבנים.
הבחירה של פיל ליצור את "קנדימן", שעליו הוא חתום כתסריטאי ומפיק, מפתיעה מכמה סיבות: ראשית, "קנדימן" המקורי לא זכור כסרט אימה משמעותי במיוחד — לא מצליח מאוד, לא טוב במיוחד. שנית, במקום שהסרט החדש יהיה רימייק שיתקן את כל מה שלא עבד בסרט המקורי, הוא בעצם סרט המשך ברור וגמור לסרט הקודם (אם כי, אין צורך בבקיאות בסרט המקורי כדי להבין את הסרט החדש או להתאכזב ממנו). שלישית, מפתיעה הבחירה של פיל להעביר את ניהול הפרויקט לידיה של הבמאית האנונימית ניה דה־קוסטה, שמתגלה כסינדרלה החדשה של הוליווד: מיד כשסיימה את עבודתה על הסרט היא גויסה לביים את "The Marvels", סרט ההמשך ל"קפטן מארוול", שצילומיו התחילו החודש.
ברנרד רוז ניסה לעשות סרט אימה אווירתי ואיכותי עם פסקול מאת פיליפ גלאס, אבל זה לא עבד. דה־קוסטה ופיל רוצים לעשות סרט אימה סמלי, שכולו מטאפורות, וזה עדיין לא עובד. הסרט נפתח עם גרסה מעוותת לשיר "איש הממתקים", מתוך "ווילי וונקה ומפעל השוקולד", שבעיקר מזכירה כמה קריפי היה הסרט ההוא, ולא הסרט הזה. ודה־קוסטה מביאה כמה רגעים מצוינים של מבט לא צפוי בסצנות — החל מהאופן שבו היא מצלמת את שיקגו כעולם הפוך, עולם של בבואה, בפתיחת הסרט. ובכל זאת זה לא מספיק.
הסיפור ב"קנדימן" מתחיל בג'נטריפיקציה: את שיכוני העוני שבהם הסתתר קנדימן בסרט הקודם החליפו מתחמים מסוגננים לאמנים צעירים, ברובם שחורים. הסרט מפנה אצבע מאשימה ברורה לשחורים המצליחים שדחקו החוצה את אחיהם המבוגרים, שלא יכלו עוד לחיות בשכונות האלה שמחירן האמיר. זו סיבה מעט משונה לבסס עליה סרט אימה, ולכן במערכה השנייה פיל ודה־קוסטה מחפשים כיוון אחר: גיבור הסרט (יחיא עבדול־מטין השני, "המשפט של השבעה משיקגו") הוא צייר, שמתייחס בעבודתו לקנדימן, שהוא כמובן לא מאמין בו. ומתוך הציניות הזאת, קנדימן חוזר לחיים ומתחיל לרצוח את באי התערוכה של אותו אמן.
הרעיון על קשר בין אמן ויצירתו ועל כוחה של היצירה להשתלט על צופיה ועל יוצריה הוא מוצלח מאוד והופך את הסרט ליצירה מודעת לעצמה, שמעלה את התהייה שמא עצם העלאת הרעיון על קיומו של רוע רצחני מביא להתפשטות האלימות. אבל גם המחשבה הזאת נשארת לא מפותחת, והסרט עובר להציע רעיון שלישי: על כוחם וחשיבותם של פולקלור וסיפורי עמים בהעברת מסרים ולקחים מדור לדור, שאסור לנפנף הצידה כסיפורים עתיקים של זקנים שמרנים.
העובדה שהסרט מעמיס על קנדימן מיני הרהורי הגות עשויה להפוך אותו לסרט שרבים יעיינו בו ובמסריו, ואולי גם את הקולנוען שיעשה לו סרט המשך נוסף בעוד 30 שנה, בתקווה שאולי הוא יצליח סוף סוף להפוך את קנדימן לסרט אימה אמיתי, מהסוג המבהיל, ולא למחברת של ראשי פרקים לעיונים עתידיים.
"קנדימן". הנקמה בלבנים התחלפה בביקורת על שחורים צעירים
