ג'יי.אם תומפסון רץ על נפשו
ג'יי.אם תומפסון רץ על נפשו
לאחר שניסה להתאבד גילה תומפסון את הריצה. בספר חדש הוא מתאר כיצד פעילות גופנית מסייעת לו להתמודד עם מחלת הנפש שלו, ולמעשה מצילה את חייו
האפלה השתלטה באופן סופי על חייו של ג'יי.אם תומפסון ב־2005: התמכרותו ההרסנית לסמים, הטראומות הקשות מהעבר שחזרו לרדוף אותו, העצב הבלתי פוסק: הכל צף ועלה בעוצמה על פני השטח עד שהמוות נראה כמו האפשרות היחידה להתמודד עם הכאב שפשוט סרב להרפות. ואז, באופן שבאותם ימים נתפס בעיני תומפסון כבלתי נמנע או כגזירת גורל, הגיע גם ניסיון ההתאבדות.
למזלו ניסיון ההתאבדות, שלא צלח, הוביל אותו לאשפוז עצמי בבית חולים פסיכיאטרי ולתחילתו של תהליך החלמה איטי, מורכב ומעורר השראה שבסופו סיים את לימודיו באוקספורד ונהפך לפסיכולוג נערץ. לדברי תומפסון, כפי שהם מובאים בספר שכתב ויצא לאור לאחרונה "Running is a Kind of Dreaming", מצא עצמו באחד הימים במשך אשפוזו עומד על הגג המגודר של בית החולים כמחשבה אחת מנקרת ללא הרף במוחו וקוטעת את שטף המחשבות האובדניות: "תרוץ לפני שיהיה מאוחר מדי. צא לרוץ. עכשיו". אותה מחשבה נבעה מתחושה פנימית עזה שאולי פעילות גופנית מרובת מאמץ וסבל, עשויה להביא מזור לנפשו.
ג'יי.אם תומפסון: "הריצה מעלה בי את זיכרונות העבר הכואבים, אך למרבה הפלא גם מביאה איתה זיכרונות ומחשבות על ימים יפים ואופטימיים"
מאותו יום אפשר לומר שתומפסון לא הפסיק להתאמץ. המחשבה הטורדנית הפכה למציאות יומיומית וריצות הספרינט שנולדו במגרש הכדורסל של בית החולים התחלפו ברבות השנים לתחרויות אולטרה מרתון שאורכן בלתי נתפס. תהליך הריפוי הפנימי קרם עור וגידים עם כל צעד וקילומטר שהתווסף, עד שתומפסון הצליח למצוא יציבות לחייו: לא עוד שימוש בקוקאין, די לנטישת מקומות העבודה הקפריזית ומעברי המגורים התכופים. בספרו החדש מתאר תומפסון, כיצד הריצה והפעילות הגופנית שינו את חייו מן הקצה אל הקצה: "ריצה היא פשוט תרופה למוח", הוא טוען, "אני רוצה שאנשים יידעו כי ישנה דרך לצאת החוצה מן העולם האפל".
טענתו של תומפסון כנראה אינה מופרכת. בשנים האחרונות התפרסמו מאמרים מדעיים רבים מספור, המחזקים את הטענה כי בכוחה של פעילות גופנית לעשות פלאים לנפש האדם: מרכיבה על אופניים, דרך הרמת משקולות בחדר הכושר ועד ריצות למרחקים ארוכים, כמו לדוגמה אלו של האולטרה־מרתוניסט הקנדי רוב קראר, שנאבק בדיכאון באמצעות ריצות מפרכות בגראנד קניון או בקוטב הצפוני.
"אימנתי אנשים רבים וראיתי תהליכים מטורפים", מספר ל"כלכליסט", בן אריאל, מי שהיה בשנים האחרונות שותף להקמתו של "תנ"ע": ארגון ייחודי המסייע לפגועי נפש באמצעות פעילות גופנית ואימונים סדירים. "תמיד האמנתי בדרך הזאת וכשהייתי מגיע להוסטלים או לבתי החולים כדי לאמן את פגועי הנפש, הרגשתי בכל פעם איך זה עוזר להם, עושה להם טוב ומשחרר אותם מהטיפולים הקונבנציונליים. זה מקליל להם את היום בין כל הכדורים והנוקשות ומאפשר להם להתפרק". אריאל מספר על מקרים שראה וחווה לאורך השנים, ובהם מטופלים שהתקשו לצאת מביתם בשל מצב דכאוני או חרדות קשות, מצאו את הכוחות להשתתף בפעילות גופנית. "חשתי פעמים רבות שאנחנו נקודת האור שלהם. לשמחתי יש לנו מאות סיפורים מרגשים כאלה".
סיפורו של תומפסון הוא בדיוק כזה. "הריצה הצילה את חיי", טען בראיון שנתן, תוך שהוא מקפיד לציין את הליווי הפסיכולוגי הצמוד לו נזקק לאורך השנים. הוא מספר כיצד היה קם מוקדם מאוד בבוקר, נוהג עד לחוף הים ורץ בחשיכה על החול הרך, תחת אורם של כוכבים, כשאת אפו מציפים ניחוחות של אצות ועצים. לדבריו, הריצה שם לוותה בקשת רחבה מאוד של תחושות שעודדה את העלאת זיכרונות העבר הכואבים, אך למרבה הפלא גם הביאה איתה זיכרונות ומחשבות על ימים יפים ואופטימיים יותר.
תומפסון סבור שבעת הפעילות הגופנית, ובמיוחד בריצה למרחקים ארוכים, מתרחש תהליך שבו הרצים נכנסים למין בועה פסיכדלית זמנית. מצב שבו הם אמנם ערים לחלוטין, אך התחושה החיצונית היא של חלום חלקי ויציאה מתחום המחשבה המודעות הנשלטת.
"זו הרגשה כאילו הזמן פתאום עומד מלכת", מעיד עומר כהן, ספורטאי חובב עם ותק רב בתחומי הריצה והרכיבה על אופניים, "המחשבות יכולות להתרוצץ לכל עבר ולהתמקד גם בדברים מורכבים". כולל, כך על פי תומפסון, התמודדות עם מחשבות מעיקות מן העבר הכואב, במקום הדחקתן. אך ההבנה היא כי החוויות הקשות התרחשו בעבר, ולא בהכרח יחזרו.
אולם למרות התגובות החיוביות מהקהילה המדעית וכן מאלו שחוו שיפור עצום במצבם הנפשי הודות לעיסוק בפעילות גופנית, במוסדות הטיפוליים בארץ, וגם בעולם, מתקשים להטמיע את התפיסה הזאת.
"למרבה הצער הטיפול באמצעות פעילות גופנית לא היה נפוץ במערכת הבריאות בעבר, ועדיין אינו מספיק נפוץ", מספר אריאל, שמכיר מקרוב את המערכת. תומפסון מספר על חבר שלו, פסיכאטר במחלקה סגורה, אשר סבור שטיפול נפשי ללא מעורבותה של פעילות גופנית, גובל ברשלנות. אולי בזכות סיפורים נוספים כמו שלו, יהפכו את הפרקטיקה לנפוצה עוד יותר במערכות הבריאות העולמיות.
