רמלה של מעלה: סיור אוכל משמח בשוק
רמלה של מעלה: סיור אוכל משמח בשוק
בורקס תרד מופתי, ירקות בלאדי זולים, סנדביץ' טוניסאי מושלם ומקדש למסבחה הכי טובה בארץ: שוק רמלה הוא חוויה קולינרית נטולת פוזה שנותנת פייט לכרמל ומחנה יהודה
לפעמים, כשבא לי לברוח מכל הדאווין של תל אביב, אני נוסע לרמלה. אני מחפש - וכמעט תמיד מוצא - חניה ברחוב עם השם הכי חמוד: קהילת דטרויט. והרי אין מקום יותר רחוק מדטרויט מאשר הרחוב הזה. האם בעיר המכוניות האמריקאית יש כנסיות יווניות־אורתודוקסיות, חנויות כנאפה או שרידים ארכיאולוגיים של מועדוני הקצב של שנות השישים, קליפסו וכריש?
מה שבטוח אין בעיר דטרויט זו חומוסייה כמו זו של חליל. שהיא בכלל לא חומוסייה, אלא מקדש למסבחה. כלומר, אפשר כמובן לאכול כאן חומוס גרגרים, חומוס פול, לבאנה וכדורי פלאפל חמים, ויש אפילו סיגרי טורפדו שמנמנים בדמות קובה נבלוסיה מטוגנת, שלא לדבר על שיפודים ואפילו כמה מנות מבושלות. אבל אף אחד לא בא לכאן בשבילן. כלומר, לפחות לא אני. אני בא בשביל המסבחה.
נער הייתי וגם זקנתי, ועדיין לא פגשתי מסבחה טובה יותר מזו של חליל. סליחה אבו חסן, אתה יודע שלעולם לא אשא שמך לשווא, אבל החבר'ה מרמלה יודעים לתת תחרות. ובשקט בשקט צריך להודות שגם לנצח בה. זו מסבחה מושלמת ממש. יעיד על כך התור האינסופי שמשתרך כאן בשבתות. אולי זו התטבילה (הרוטב החמוץ־חריף) שכוללת כאן גם פלפלים אדומים ולא רק ירוקים, ואולי זה פשוט הניסיון. עשרות שנות הכנת מסבחה לא הולכות ברגל.
חליל אינה מאורת חומוס קלאסית, כאמור, אלא מסעדה גדולה מאוד ורחבת ידיים, הומת אדם וחסרת כל קסם חומוסאי קלאסי שחומוסולוגים מדופלמים (בעיני עצמם) אוהבים. זה אפילו יותר גדול מהסניף הגדול של אבו חסן ברחוב שבטי ישראל ביפו. אבל אלוהים, המסבחה הזו. למי אכפת מכל השאר?
אחרי שאני נושם קצת, אני יורד דרך הסמטה המכונה רחוב המסדר הפרנסיסקני בקצה הרחוב היישר לתוך השוק של רמלה - פנינה שמרוחקת רק 20 דקות נסיעה מתל אביב (אחרי הפקקים), ועדיין רבים לא טרחו לבקר בה או גרוע מזה מבלבלים בינה לבין השוק הנייד של רמלה־לוד.
זה שוק חסר כל פוזה שבו עדיין אפשר לקנות בזול ירקות בלאדי (בעיקר בשתי בסטות בקצה הרחוק מרחוב הרצל, הרחוב הראשי של רמלה), כמו עלי חוביזה ועולש שזו עונתם הקצרה בדיוק עכשיו, גבעולי חרשוף בשרניים, זיתים (לא עכשיו) ישר מהעץ, קישואים קטנטנים ממש, מלפפוני פאקוס שעירים (בקיץ), תפוחי אדמה מכוסי בוץ, חצילי שטח ומה לא.
מול הבסטות של הבלאדי מחכה האיש עם הסמבוסק הלוהט הממולא בחומוס. צריך לחשב צעדים בקפידה ולא להתמלא יותר מדי, בטח לא אחרי המסבחה ולפני מה שעוד יגיע, אבל זה כל כך מפתה. זה חם, זול, שמנוני ונפלא. יש לו גם אחלה זנגולה - בצק בצורת שבלול טבול בסירופ סוכר. גן עדן.
אחר כך אני מסתובב חזרה לכיוון הרצל. בבורקס באבא חיים (זה שפעם קראו לו "בורקס רמלה") מחכה כבר כמעט 70 שנה הבורקס הטורקי האורגינל של משפחת מלוכה. עם הזמן קמו לו עוד ועוד מתחרים בתוך השוק עצמו והעתקים חיוורים ברחבי הארץ. אבל אני נותר נאמן למקורי. אני יושב כאן על בורקס תרד וכוס מיץ לימון, שנשאבת מתוך דלי בעזרת סיפון מיוחד שעליו מורכב בקבוק קולה קטום, שדרכו עובר המיץ. מראה הלימונדה הנשפכת מבקבוק קולה חתוך לתוך הכוס עדיין מהפנט אותי, גם אחרי שכבר ראיתי אותו אינספור פעמים. וגם אחרי שכבר שיפצו את המקום, שינו את שמו והפכו את כל העסק לממוסחר טיפה - לי זה לא אכפת. זה בורקס נפלא.
כבר באמת שאין לי אוויר, אבל גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות. אז אני ממשיך עוד קצת במעלה השוק ופונה ימינה ברחוב אסתר המלכה. למרות הפיתוי אני מדלג על הסנדביץ' הטוניסאי של בוקובזה, כי אצלו זה רק בבגט, ומגיע את המקום החדש של הטוניסאי של אלי, שעבר לפני כמה שנים מרחק מטר מחוץ לשוק, בקצה החניון שברחוב שלמה המלך. אלי ממשיך להנפיק את הסנדביץ' הטוניסאי המצטיין שלו, אף שגם הוא, כמו בורקס באבא חיים, בחר בתפאורה קצת ממוסחרת משהו.
הטונה, תפוחי האדמה, הצלפים, הסלטים, הלימון הכבוש, כל אלה נדחסים אל תוך הפריקסה - הלחמניה המטוגנת המהוללת שטובה כל כך למערכת הקרדיולוגית שלנו, או לפחות לקרדיולוג שינסה לפתוח בה אחר כך את הסתימות. זה סנדביץ' ענק, סותם לאללה, ועדיף שתבואו שניים־שלושה לטיול הזה כדי להתגבר על כל הטוב הזה. זה שווה כל ביס.
קשה למצוא מקום יותר אסלי ואורגינל כמו פעם משוק רמלה. בטח אחרי שמחנה יהודה הפך לדיסנילנד של תיירים, שוק הכרמל הולך בעקבותיו בקצב מסחרר וכמותו גם שוק לוינסקי אהובי משכבר הימים. יש לשוק עוד המון מה להציע ממה שהספקנו היום (ועוד נדבר על כל זאת בעתיד). אבל שווה לקפוץ לכאן ולו בשביל הקסם הרמלאי החד־פעמי וכובש הלב.
