"החלום על משחק הציל אותי"
"החלום על משחק הציל אותי"
אחרי שכיכבה בסדרה "סובייצקה", בסרט "גן קופים" ובמופע הקאלט "ציפורלה" מגלמת עכשיו השחקנית המבטיחה סוזנה פפיאן מהגרת שנחתה בעיתון העברי "הצבי" של אליעזר בן יהודה. על אחיה שנהרג בעזה ב־2008 היא אומרת ש"להיות אחות שכולה עיכב את ההסתגלות שלי אבל גם דחף אותי להגשים שאיפות" ומודה ש"כמו הגיבורה, גם לי אף מילה בעברית לא באה בטבעיות"
השיחה עם סוזנה פפיאן, הכוכבת של "הצבי", הסדרה החדשה של קרן מרגלית שעולה היום בכאן 11, עוסקת בשפות. זה גם משום שהסדרה היא על אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית, וגם משום שפפיאן, שסיפור חייה כולל הגירות חוזרות ויוצאות דופן, דוברת ארבע שפות: עברית, רוסית, ארמנית ואנגלית. השחקנית הפורצת, שכיכבה בסדרה המקסימה "סובייצקה" ובסרטו של אבי נשר "גן קופים", נולדה ביפו למשפחה של עולים מברית המועצות לשעבר, ובגיל 5 היגרה לארמניה, ואחרי עשר שנים חזרה לישראל, מבלי לדעת כמעט אף מילה בעברית.
"ההורים שלי הגיעו לישראל ב־1991 ואני נולדתי ב־1992, אז הם עדיין לא ידעו את השפה", היא מספרת. לכן דיברה רוסית, אחר כך בארמניה דיברה רק ארמנית, וכשחזרה לישראל דיברה קצת מהכל עד שהתאהבה בעברית, אף על פי שלטענתה היא עדיין יודעת "הרבה שפות אבל מפורקות". בשביל התפקידים השונים בשנים האחרונות למדה גם יידיש וגרמנית, בשביל "הצבי", איטלקית בשביל "גן הקופים" ופורטוגלית בשביל הצגה בחאן. היותה צעירה שבאה ממדינה דוברת רוסית למזרח התיכון שבו היתה צריכה ללמוד את השפה הזרה — חיברה אותה לדמות של פרומה ב"הצבי".
"הצבי" היא סדרה על העיתון שהקים בשם זה במאה ה־19 אליעזר בן יהודה (שאותו מגלם אור בן מלך) ועל משפחה שמגיעה מבלארוס לירושלים ב־1885, שהבת הבכורה שלה, פרומה, מתחילה לעבוד בעיתון איתו. פרומה היא צעירה מהפכנית, לבושה בבגדי "דאונטון אבי", שכה לא הולמים את הלבנט, שמתחילה לעבוד אצל העורך המהולל והשנוי במחלוקת, שרואה בה מי שיכולה להיות "הנערה העברייה הראשונה עם עברית מעולם החלומות".
את נערת הפוסטר הזאת מגלמת פפיאן, בת ה־32, שחקנית עם נוכחות בימתית מרשימה ונוכחות פיזית קטנה ("תמיד ניגשים אליי ואומרים לי 'וואי, את ממש קטנה'”, היא מספרת). היא סומנה כאחת השחקניות הצעירות המצליחות כעת, הרבה בזכות אבי נשר. בנוסף לתפקידים שהוזכרו, היא חזרה להופיע עם להקת "ציפורלה", התקבלה לתפקיד האקרית בסדרת טלוויזיה חדשה ומשחקת בהצגות של תיאטרון החאן, שם היא מופיעה עכשיו בהצגה של שירילי דשא שנקראת "נוף לים" "והיא דווקא בלי מילים בכלל".
"אני כותבת לאחי המת בעברית"
בשתי הסדרות של התאגיד, "סובייצקה" ו"הצבי", היא מגלמת מהגרת מרוסיה לישראל, שני תפקידים שנשמעים דומים, אבל הם שונים בתכלית. באחד היא עולה חדשה מברית המועצות לשעבר, בת דור האחד וחצי, שקוראת לעצמה ענת, והיא מנסה להתרחק מהשורשים הרוסיים שלה. בשני היא פרומה, דמות מלפני כמעט 150 שנה, גאה מאוד בשורשיה, ולא מתחברת למקום החם ומלא היתושים הזה, ואף חושבת לחזור לרוסיה כדי להשתתף במהפכה הרוסית שמתחוללת שם.
"כשקראתי את התסריט הרגשתי שזה כמו ספר", היא נזכרת. "האנרגיה בקעה מהטקסט. פרומה מדברת עברית שבורה. מתברר שיש לי את זה בזיכרון החושי שלי: אף מילה לא באה לי בטבעיות. אני צריכה רגע לחשוב, להיזכר עם אסוציאציה, ורק אז להגיד אותה. זה היה מרתק לחזור למקום הזה. אני אוהבת את העברית מאוד. התחלתי לשחק בה עוד לפני שידעתי לדבר אותה באופן שוטף כי התקבלתי לניסן נתיב שלוש שנים אחרי שהגענו לארץ".
גם חוויית ההגירה שעוברת פרומה מוכרת לפפיאן באופן אישי. "הכל השתנה בשבילי כשחזרנו לפה. אפילו השם שלי", היא מספרת. "בארמניה קראו לי לׇלַה, שם החיבה שאחי קרא לי כשעוד הייתי בבטן של אמא שלי ושנשאר , אבל כאן קוראים לי סוזנה. אני ממש זוכרת את התחושה שיוצאים מהמטוס בישראל וחוטפים שוק מהחום. אבל אני גם זוכרת שאהבתי שיש כאן עצי דקל. נורא נורא רציתי להיטמע פה, זה השחקנית שבי”.
אבל חצי שנה אחרי שהגיעו לכאן ב־2008, אחיה דוד שהיה חייל בגבעתי, נהרג בעזה. "כשהוא נהרג היינו בארץ רק חצי שנה", היא מספרת. "הייתי בת 16. לא היו לי חברים. עברתי את התקופה הזאת בבדידות איומה. לא ידעתי איך אומרים 'נהרג' בעברית. כשבאו החיילים להודיע לנו שהוא 'הרוג', אני זוכרת שחשבתי שאומרים משהו כמו 'ירוק', רק אחרי שהמתרגם ברוסית הסביר לנו — הבנתי מה קרה. העובדה שהייתי אחות שכולה עיכב את ההסתגלות שלי. אני באמת לא חושבת שיש לאבל שפה. הייתי כותבת לאחי מכתבים בארמנית אחרי מותו. היום אני כותבת לו בעברית. הייתי מאוד קרובה אליו ואין לי חבר או חברה בארץ שהכירו את אח שלי. הם יודעים עליו רק מסיפורים ומתמונות שלי. כי מי שהיו אז בלימודי אולפן איתי בתיכון רוגוזין בתל אביב — לא נשארו חברים שלי".
לדבריה, מותו של אחיה שינה אותה ודחף להגשים את מאוויה. "כשאחי נהרג הייתי או בוכה לפני השינה כשאני מחבקת את התמונה שלו, או מפנטזת שאני משחקת בסרטים. החלום על משחק הציל אותי. באותה תקופה שקעתי הרבה, ההורים שלי היו בדיכאון (אח נוסף של סוזנה, בנו של אביה מנישואים ראשונים, נהרג בתאונת דרכים זמן לא רב אחרי מותו של אחיה בעזה — ר"ק). אני זוכרת שאמרתי לעצמי שבחרתי בחיים ואני אנסה להפיק מהם את המיטב".
המלחמה בעזה בוודאי מציפה אותך בצער.
"את כל המשפחה שלי. חבל שהסדרה יוצאת בתקופה של המלחמה. אך היא פיוטית ומספיק רחוקה מההווה. היא גם יוצאת בזמן שכל העולם כועס על ישראל שהיא כובשת וקולוניאליסטית — ומראה שתמיד היו כאן יהודים, הרבה לפני שהמדינה קמה".
"הצער הקולקטיבי מטיל עליי עננה"
ב־6 באוקטובר, יום לפני השבת השחורה, חגגה פפיאן מסיבת רווקות. "היה מושלם. לא הצלחתי להירדם עד הבוקר מרוב שהייתי בהיי, ואז נשמעו האזעקות הראשונות". היא היתה אמורה להתחתן ב־20 באוקטובר. אבל זה נדחה בינתיים. "הצער הקולקטיבי מטיל עליי עננה", היא אומרת.
גם ארמניה, שבאת ממנה, נמצאת עכשיו במלחמה עם אזרבייג'ן. יש בלבך מקום להכיל עוד מלחמה?
"בדיוק דיברתי על זה עם סאשה, בן הזוג שלי, שבא מאוקראינה. שם לא נשארו גברים ברחובות, כולם מגויסים. ואבא שלי מארמניה. אנחנו גם דואגים ממה שקורה שם: יש לי דוד שהוא פליט מאזור המחלוקת של נגורנו קרבאך — כשהתחילו להפגיז אותם הם ברחו".
אמא שלך היא ילידת מוסקבה, זה גורם לקרע שבאותה משפחה יש צדדים מרוסיה ומאוקראינה?
"לא. אמא שלי אומנם נולדה ברוסיה, ואנחנו מדברות בינינו בשפה הזאת, אבל כיהודייה שכל החיים התנכלו לה על רקע זה, היא, ולכן גם אני, לא מרגישות רוסיות".
אני לא חושבת ששמעתי על ארמניה הרבה בחדשות.
"אף אחד כמעט לא מדבר על זה. זה קטע שקורים כאלה דברים מזעזעים בעולם — ולא מתייחסים, וברגע שמשהו קורה בישראל כל העולם עומד על הרגליים. יש כנראה משהו מושך ביהודים־פלסטינים שכל העולם מדבר רק על זה.
"גם על השואה הארמנית לא מדברים. מאוד עצוב לי שגם ישראל לא מכירה בה, במיוחד בתור עם שעבר שואה. מצד שני ישראל באמת נמצאת במקום בעייתי. היא מוקפת אויבים ולהכיר בשואת הארמנים זה להסתכסך עם טורקיה. אולי עכשיו כשהיא כבר מסוכסכת איתה, היא יכולה להכיר בשואה", היא אומרת בחצי חיוך.
בינתיים המלחמה שמתחוללת כאן "מאוד חיברה אותי למקום", אומרת פפיאן שלצווארה שרשרת עם דיסקית הזדהות עם החטופים ומשפחותיהם. "אני מתרגשת מ'הצבי', אבל אני דואגת בגלל החטופים והמלחמה. זה אולי לא אמור להיות סותר, אבל אני לא יודעת להכיל את שתי התחושות האלה יחד". מה שמחזיר אותה לעניין השפה. "השפה מלכדת, במיוחד בתקופה שהמדינה מפורקת והפילוג מטורף. בכל זאת כולם מדברים אותה השפה. זה בדיוק מה שבן יהודה רצה שיקרה".
