"רציתי להיות סופר, לא קורבן"
"רציתי להיות סופר, לא קורבן"
הסופר סלמן רושדי נדקר בצווארו בסוף השבוע והוא מחובר למכונת הנשמה. לאחר פרסום ספרו "פסוקי השטן" חי במשך עשרות שנים במסתור ותחת איומים על חייו. אף שנהפך לסמל לחופש הביטוי, תמיד אמר שרק רצה לכתוב וכי הוא "אופטימיסט עד כדי טמטום, והטמטום הזה הוא מה שהציל אותי"
סלמן רושדי, הסופר הבריטי הנודע ממוצא הודי שספרו "פסוקי השטן" הפך אותו מטרה לאיומי רצח, הותקף אתמול באירוע ספרותי בעיר צ'וטוקווה שבמדינת ניו יורק. התוקף הסתער על הבמה ודקר אותו בצווארו ובבטנו. רושדי פונה במסוק לבית חולים. סוכנו, אנדרו וויילי, אמר לסוכנות אי.פי. כי הסופר מחובר למכונת הנשמה, עם נזק בכבד ובזרועו. הוא הוסיף שרושדי עלול לאבד את אחת מעיניו.
המשטרה זיהתה את האדי מאטאר, בן 24 מניו ג'רזי, כחשוד בתקיפה. עדי ראייה סיפרו על אדם עטוי במסכה שחורה שמיהר לבמה והחל לתקוף את רושדי. לינדה אברמס שישבה בשורה הראשונה סיפרה ל"ניו יורק טיימס" כי "התוקף כל הזמן ניסה לפגוע ברושדי גם לאחר שנבלם. נדרשו כחמישה גברים כדי למשוך אותו משם והוא עדיין דקר, הוא נראה כעוס וזועם והיה חזק ומהיר". רושדי נלקח מיד אל מאחורי הקלעים שם החלו לטפל בו; והתוקף נעצר על ידי שוטר שנכח במקום. משטרת ניו יורק פרסמה ש"נסיבות התקיפה עדיין נחקרות", ומהתובע המחוזי מסר כי "סעיפי האישום עוד נבדקים". בחקירה מעורב גם ה־FBI.
הפגיעה ברושדי עוררה גל של זעזוע בעולם. ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג'ונסון, כתב בטוויטר כי הוא "מזועזע מכך שסר סלמן רושדי נדקר תוך כדי שמירה על זכות שלעולם לא נפסיק להגן עליה". הסופר ניל גיימן כתב שהוא "המום ומזועזע מההתקפה", והסופר סטיבן קינג צייץ כי הוא "מקווה שמצבו של רושדי טוב".
סלמן רושדי, 75, שהיה נשוי ארבע פעמים ולו שני בנים, נולד במומביי למשפחה מוסלמית ממוצא קשמירי. הוא מחברם של 14 רומנים, ספרי עיון וילדים. תהילתו באה לו מספרו "ילדי חצות" (כנרת־זמורה), על הולדתה של הודו, שזיכה אותו בפרס הבוקר ב־1981.
רושדי חי תחת גזר דין מוות מאז 1989, כשישה חודשים לאחר שפרסם את הרומן שלו "פסוקי השטן", שנחשב לחילול הקודש על ידי חלק מהמוסלמים, משום שהוא מעבד ומשלב מציאות ובדיון בתיאור חייו של הנביא מוחמד. ב־14 בפברואר 1989 האייתוללה חומייני, המנהיג העליון של אירן פרסם פסק הלכה — פאתווה — המורה למוסלמים להרוג את רושדי, והעמיד על ראשו פרס של מיליוני דולרים. רושדי, שכבר התגורר בלונדון, נכנס מיד לחיי מסתור עם הגנה של 24 שעות ביממה שסיפקה לו המשטרה הבריטית, ועבר כל שלושה ימים ממקום אחד למשנהו עד שהוכן עבורו בית מחסה מבוצר וקבוע. הוא חי שם במשך כעשר שנים.
עוד לפני פרסום הפאתווה, פרסום הספר נאסר בכמה מדינות, בהן הודו, בנגלדש, סודן וסרי לנקה. 59 אנשים נהרגו בהפגנות במדינות מוסלמיות נגד פרסומו, ומאות נפצעו. לאחר התגובות האלימות בעקבות הפאתווה פרסם רושדי התנצלות מרומזת — שעליה התחרט מאוחר יותר — וזו נדחתה על ידי אירן.
אנשים רבים הקשורים להוצאת הספר היו גם הם מטרות לאלימות. ביולי 1991 נדקר למוות היטושי איגאראשי, המתרגם ליפנית של הרומן; המתרגם האיטלקי, אטורה קפריולו, נפצע קשה. ב־1993, וויליאם ניגורד, המו"ל הנורבגי של הרומן, נורה שלוש פעמים ונפצע קשה. הספר ראה אור בעברית בהוצאת כתר ושם המתרגם, משה זינגר, פורסם רק לאחר מותו ב־1994.
הפאתווה נשמרה על ידי ממשלת איראן לאחר מותו של האייתוללה חומייני במשך 10 שנים, עד 1998, כאשר נשיא אירן מוחמד חתאמי אמר כי "אירן אינה תומכת עוד בהרג". אבל לפי דיווח ב"ניו יורק טיימס" לפאתווה עדיין מוצמד פרס מקרן דת אירנית של כ־4 מיליון דולר. רק אחרי שנשיא אירן חתאמי פרסם את דבריו המסתייגים מהפאתווה, החל רושדי להיראות בפומבי, עבר לחיות בניו יורק, שם הוא כבר חי 20 שנה ונהנה מחיים חופשיים וציבוריים יותר, כולל הופעת אורח ב"תרגיע" של לארי דייוויד.
לאירוע ביום שישי בצ'וטוקווה הוזמן רושדי לדבר על חשיבותה של ארה"ב כמקום מקלט לסופרים ואמנים נרדפים אחרים. באופן טבעי ב־30 השנים האחרונות הוא נהפך לסמל לחופש הביטוי וחירות האדם, אולם בראיון ל"גרדיאן" בשנה שעברה אמר שהוא שונא להיות מוגדר כך: "זה הורס את האינדיבידואליות שלי כאדם וכסופר. אני לא ישות גיאופוליטית. אני מישהו שיושב וכותב בחדר". לדבריו הפצע הגדול בחייו מכל פרשת "פסוקי השטן" הוא מהיחס של מולדתו הודו כלפיו, שם הספר עדיין אסור בפרסום. לדבריו, ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי "הורס את העקרונות החילוניים שעליהם מבוססת הודו מדי יום. אני לא יודע מה לעשות עם זה חוץ מלומר שזה כואב".
עם זאת, הוסיף, "אני אופטימיסט עד כדי טמטום, והטמטום הזה הוא מה שהציל אותי בשנים הקשות". לדבריו "דבר אחד אשר אני גאה בו הוא שנניח אם מישהו לא יודע כלום על חיי, וכל מה שיש לו אלו הספרים שלי — אני לא חושב שהוא היה מרגיש שמשהו טראומטי קרה לי ב־1989. אני שמח שהיה לי השכל לחשוב באמצע כל זה שאני לא רוצה להיות הקורבן כאן. יכולתי לכתוב ספרי פחד או נקמה, ושניהם היו הופכים אותי ליצור של אירוע אחד. אבל חשבתי: תהיה הסופר שאתה רוצה להיות. נחישות, אני חושב, היא המלה הנכונה כאן, נחישות".
