הפסיון של טראמפ: הסרט העצמאי שהפך לחביב הימין הקיצוני
הפסיון של טראמפ: הסרט העצמאי שהפך לחביב הימין הקיצוני
איך נהפך "צליל החופש", סרט עצמאי קטן על מאבק בפדופיליה, ללהיט ענקי בארצות הברית? ואיך נהיה, בעל כורחו, מניפסט של הימין הקיצוני חובב הקונספירציות?
הסיפור הקולנועי הכי מפתיע של השנה הוא "Sound of Freedom": סרט עצמאי קטן וזול, שמגיע מאולפן לא מוכר שמעולם לא היה לו להיט, והוא הכניס כבר יותר מ־177 מיליון דולר בארצות הברית, עוקף את ההכנסות הדומסטיות של "אינדיאנה ג'ונס 5", "משימה בלתי אפשרית 7" ו"מהיר ועצבני 10" — הישג מרשים בהתחשב ששלושת הסרטים האלה הגיעו עם תקציב של כמעט 300 מיליון דולר ואילו "צליל החופש" הופק בתקציב של פחות מ־15 מיליון דולר.
אבל ההפתעה הגדולה בסיפור היא הפוליטיקה שמאחוריו: הסרט הפך להיות מזוהה עם דונלד טראמפ ועם פוליטיקה ימנית קיצונית ודתית. אף שאם תלכו לסרט בלי לדעת עליו דבר, יהיה קשה להבין מה הקשר בין הסרט לבין נצרות, טראמפ ומפלגות ימין. אף אחד מהדברים האלה לא קיים בסרט. אז איך הימין האמריקאי אימץ הסרט והפך אותו ללהיט, ואיך השמאל האמריקאי שיתף פעולה עם הקמפיין הזה והפך את הסרט הזה לאשם באיזו קונספירציית רשע גלובלית ענקית?
"צליל החופש" הוא סרט לא רע בכלל. לרגעים הוא אפילו מצוין. עלילת הסרט מספרת את סיפורו האמיתי של טים בלארד, סוכן אף.בי.איי שהתמחה בלכידת פדופילים, עד שהוא חווה משבר מצפוני: הוא מבין שבעוד הוא עסוק בלכידת הגברים שצורכנים פורנוגרפיה פדופילית, הוא והאף.בי.איי לא עושים דבר כדי להציל את הילדים עצמם. אז הוא מתפטר מהסוכנות ויוצא למסע אישי לדרום אמריקה, ללכוד את אלה שעומדים בראש הפירמידה, אלה שחוטפים את הילדים ומוכרים אותם הלאה. כך הוא מקווה גם לשחרר את הילדים עצמם. אם הסרט הזה היה נעשה בשנות השמונים, קל לדמיין את מל גיבסון או סילבסטר סטאלון, או צ'אק נוריס, מככבים בסרט כזה. סרט פטריוטי על גואל לבן, סופרמן כל אמריקאי, שיורד אל לב המאפליה של הג'ונגלים של דרום אמריקה כדי לחסל שם קרטל פשע ולהציל את הילדים. למעשה, עלילת הסרט לא מאוד שונה מזו של "אפוקליפסה עכשיו". ואכן, כל הסרטים האלה זוהו כבר בזמן אמת עם איזו אידיאולוגיה פטריוטית ימנית: האמריקאי הוא הטוב, הדרום אמריקאי הוא הרע, אמריקה היא השוטר העולמי שמשליט את האמת, הצדק והדרך האמריקאית על העולם, וגואל את החפים מפשע מחיים של ניצול ועבדות. יש משהו מאוד מיושן ושמרני בסרט הזה, אבל לא שום דבר שלא ראינו קודם בקולנוע האמריקאי. אז מה הקשר לטראמפ?
"צליל החופש" משווק בראש ובראשונה לקהל נוצרי באמריקה עם קמפיין ויראלי שמגייס את צופיו להיות מקדמי המכירות שלו. בסוף הסרט, כשהקרדיטים עולים, מוצגת הודעה מצולמת מצד ג'ים קביזל, כוכב הסרט, שפונה ישירות לצופים בקהל ומבקש מהם לספר לחברים שלהם על הסרט, להפיץ את המסר שלו הלאה ואת הידיעה על הימצאו. "צילמנו את הסרט לפני חמש שנים", הוא אומר, "אין לנו אולפן גדול לצדנו ואין לנו תקציב שיווק". קביזל, בשם מפיקי הסרט, מציע לצופי הסרט לקנות כרטיסים עבור חבריהם, או לממן כרטיסים לצופים פוטנציאליים שאין ידם משגת לקנות כרטיס. ההודעה הזאת בסוף הסרט מציגה את הסרט הזה כאאוטסיידר שמנסה להילחם בשיטה הקולנועית המקובלת.
יוצר הסרט הוא קולנוען מאוד מוכשר בשם אלחנדרו מונטוורדה, שהיגר לארצות הברית ממקסיקו כשהיה בן 17. אחיו של הבמאי נחטף ונרצח בידי כנופיה במקסיקו. סרט הביכורים שלו, "בלה", זכה בפרס הקהל בפסטיבל טורונטו — פרס שבו זכו אחר כך גם סרטים כמו "נער החידות ממומבאי" ו"ארץ נוודים". מונטוורדה אמר באחרונה ל"וראייטי" שהוא עובד על הסרט מאז 2015, ושהוא גמור כבר מ־2019. תחילה אולפני פוקס תכננו להפיץ אותו, עד שהם נקנו בידי דיסני, ואז שנתיים של קורונה בלמו את מכירתו עד שלתמונה נכנסו אולפני איינג'ל, המתמחים בהפקת סרטים דתיים המיועדים לקהל נוצרי — שוק אמריקאי פופולרי של סרטים שעוסקים בסיפורי התנ"ך, סיפורי ישו וסיפורים על אנשים שחוו ניסים בחייהם. אולפני איינג'ל, טוען מונטוורדה, הם אלה שהעניקו לסרט כיוון פוליטי ימני שכלל לא היה בו בתחילה.
אם "צליל החופש" היה נעשה באייטיז, קל לדמיין את סילבסטר סטאלון או צ'אק נוריס מככבים בו. יש בו משהו מאוד מיושן ושמרני, אבל לא שום דבר שלא ראינו בעבר
מתברר שטים באלארד (המורמוני) וג'ים קביזל (שגילם את ישו ב"הפסיון של ישו" של מל גיבסון) הם אנשי ימין ותומכי טראמפ נלהבים. הם גייסו את הנשיא לשעבר לארח הקרנה של הסרט ביולי השנה. מבקרי הסרט מהצד הליברלי טוענים שהסרט הוא כמו משרוקית כלבים שמכילה מסרים מקודדים שתומכי QAnon (הגורו האנונימי של חובבי הקונספירציות הימנים) יודעים לזהות: והרי הם מאשימים את השמאל הליברלי מאז 2016 שהוא חלק מקונספירציה עולמית של סחר בילדים לצורכי סקס ופורנוגרפיה. באלארד וקביזל לא הסתירו את העובדה שהם תומכים במסר הזה.
מונטוורדה מתעקש להרחיק את עצמו מהמסר הזה ולהבהיר שאין שום קשר בין סרטו ובין QAnon וטראמפ. הוא גם ציין שבעוד הוא אסיר תודה לבאלארד ולקביזל על כך שתרמו ליצירת הסרט, הוא לא יכול לשלוט במה שהם אומרים עכשיו כשהוא בחוץ. לא לחלוטין ברור אם מונטוורדה מיתמם, או חוזר בו על שחתם ברית עם השטן הטראמפי כדי לגאול את סרטו מגניזה ולהביא להפצתו, אבל צריך להגיד את זה מפורשות: אף סרט לפני כן, ששווק לקהל דתי, שמרני וימני באמריקה, לא הצליח ככה, לפחות לא מאז "הפסיון של ישו" שיצא ב־2004.
הסיבה ש"צליל החופש" הצליח היא כי יש בו באמת משהו אפקטיבי קולנועית, וכי המסר שלו אמור להיות מקובל על כולם, בלי קשר לשיוך מפלגתי: חטיפת ילדים וסחר בהם לשוק הפדופילי זה משהו שאכן ראוי להילחם בו. כשקוראים את מה שנכתב על "צליל החופש" אחרי שצופים בו, מגלים את האמת העצובה שגם ביקורות קולנוע הפכו להיות קשורות לדעה פוליטית, ויש סרטים שאסור להחמיא להם, או להריע להצלחתם, רק כי הם אומצו בידי המפלגה השנייה. זה נורא כשהימין עושה את זה לסרטים ליברליים, זה איום עוד יותר כשהשמאל עושה את זה לסרטים שאולי — רק אולי — נושאים בחובם מסרים ימניים.
