"במקום שזרקו בקבוקי תבערה אני אכניס אמנות"
"במקום שזרקו בקבוקי תבערה אני אכניס אמנות"
העיר לוד עוד מדממת בעקבות המהומות שהתרחשו בה בין יהודים לערבים. הפרויקט "זומו", שבו עשרות ציירים ידועים יוצרים אמנות חוצות ביחד עם כל חלקי הקהילה, מנסה לשנות את המצב. "בעקבות הפרעות רבים פרשו, היתה לנו פרדיגמה והיא התפוצצה לנו בפנים", מודה האוצרת מילנה גיצין אדירם, "אבל אני אמרתי לתושבים שתפקידם ליצור פה חיים טובים יותר"
האומנם בכוחה של אמנות לייצר מפגש ושיח אחר? זה קרה מול עיני בביקור בלוד בשבוע שעבר, סביב ציור הקיר שעליו עמל רונן שהרבני באחד מהבניינים שם, לקראת הפתיחה של ״זומו המפתן״ ביום רביעי השבוע. ביום הראשון ששהרבני ערבב צבע וטיט, חוסאם, השכן המוסלמי, בא ואמר לו מה היחס הנכון בין החומרים והתחיל לערבב איתו. ״זה יפה״, הוא אומר. ״אני אוהב אמנות אבל לא נתקלתי בחיים באמנות. לא יצא לי. לא מכיר שום אמן ערבי״. התריסים בקומה מעל נפתחים. ״אה, עוד לא סיימת?״, שואלת רעיה ומוסיפה, ״תראי יש פה הרבה שבטים, כל אחד מעולם אחר, ובאו ונפגשו בעולם הזה״.
את הטלנבולה הזו יזמה, ביימה והפיקה מילנה גיצין אדירם, המנכ"לית והאוצרת הראשית של "זומו" — מוזיאון זז. גיצין אדירם הפציעה בעולם האמנות לפני כ־20 שנה כאוצרת גלריה החדר, משם המשיכה לנהל את מוזיאון בת ים, כבר אז עם דגש על הקהילה, ואחר כך אצרה את הביתן הישראלי בביאנלה לארכיטקטורה.
את זומו הגתה לפני כשבע שנים. המתכונת היא מציאת חלל זמני בפריפריה, הקמת תערוכה לחודשיים (בעלות של מיליון שקל), והלאה למקום הבא. היא גייסה ספונסרים (בהם קרן אריסון, קרן עזריאלי, קרן ביחד ומפעל הפיס), הקימה צוות פעולה שמונה שבעה אנשים (כולל אריאל אדירם, בן זוגה) ויצאה לדרך. המטרה: לחנך לאמנות את ילדי וילדות ישראל.
״הרעיון נולד מתוך מחשבה על איך שאנחנו מגדלים את הילדים שלנו במקום הזה״, היא אומרת. ״גילינו שאחד מתוך חמישה ילדים מבקר במוזיאון בישראל פעם אחת בלבד עד גיל 18. אני רוצה לייצר שינוי סדרי עדיפויות ברמה הלאומית. תרבות ואמנות מאפשרות לאנשים שונים זה מזה לדבר אחד עם השני״. גיצין אדירם, 44, מספרת שהמוטיבציה לפעולה חברתית נולדה אצלה כבר בתחושת הזרות שחשה כילדה שעלתה בגיל שנה מאוקראינה. המטרה היתה ליצור תמהיל חדש: עבודות שנוצרת על ידי אמנים המוזמנים למקום ומייצרים במיוחד עבורו עם התייחסות לזהות ולמרחב התרבותי של הקהילה המקומית. ״אני ההפך ממירי רגב שאומרת לשרוף הכל״, אומרת גיצין אדירם.
על פי המספרים הרשמיים לוד היא עיר בת 85 אלף תושבים ״אבל יש פה גם שכונות ערביות לא מוכרות שלא תופסים אותן כחלק מהעיר "בהתחלה החלטנו על תערוכה במרחב הציבורי והרגשנו כל הזמן שאנחנו הולכים פה על קרח דק ואם נדרוך במקום לא טוב הרגל תיתקע והכול יתפוצץ״.
3 צפייה בגלריה
מלמעלה: האמן מאיר טרקה והאמנית אמירה פודי מציבים את היצירות שלהם בלוד
(צילום: תומר פרוכטר)
איפה הרגשת את זה?
"כשהתחלנו לעבוד עם הקהילה המקומית — עוד לפני העימותים בין יהודים לערבים בעיר בעקבות מבצע 'שומר החומות' — הבנו שהכל פוליטי ונורא מורכב. זו עיר שכמעט בכל מקום תפגשי אנשים שהם כל הזמן בתפקיד הזהותי שלהם: בקהילה ערבית יש את דור 48', יש את השבכ״ים והבדואים ויש פה משפחות פשע מאוד קשות עם המון נשק ומערך הסמים שכולם מכירים — וזה רק הצד הערבי. ומבחינת היהודים: יש פה את הוותיקים, העולים ממדינות חבר העמים, האתיופים ובנוסף לזה התחילו להיכנס לפה הגרעינים התורנייםוהם התחילו לייצר פה — נקרא לזה במילה יפה — התיישבות. הם יגידו ׳אנחנו מתנחלים׳. אבל אם אני משתמשת במילה הזאת אז מיד פגעתי באנשים״.
אז בעצם האדמה כבר רעדה.
"כן, רעדה, בבניין הערבי יושבות משפחות של הגרעין התורני שקנו שם דירות. הם יגידו לך: 'באנו, ניקינו, סידרנו, צבענו, הבאנו חשמל', ואני אגיד: ׳זו ג׳נטרפיקציה פוליטית׳. אבל כשאני יושבת איתם אז הם חברים שלי ואלה אנשים שהפכו להיות בעמדות מפתח בעיר, למשל אורית עופר כספי, מנהלת מחלקת התרבות בעיר, היא אישה מדהימה שבאה לכאן מהתנחלות עמונה — הטייפקסט ההפוך ממני, והפכנו להיות בלתי נפרדות״.
גיצין אדירם מדברת על התנגשות חזיתית מתמדת: "אני מזדהה עם כולם ולא מזדהה עם אף אחד, והדבר הזה מוטט אותי. בתור מישהי שבאה מהשמאל פתאום אמרתי איזה עתיד יש לנו פה? איזה סיכוי יש לי פה לגדל ילדים? כי לוד היא התמצית של ישראל״.
ב־10 במאי השנה, כשצוות זומו באמצע ההקמות, הגיעה הידיעה על טילים בירושלים והעימותים הקשים בין ערבים ליהודים בעיר החלו. העיר בערה. ״חברים התחילו להתקשר אלי כאילו שאני עוברת את הפרעות. אני גרה במרכז תל אביב אבל ברגשות אני בתוך המרחב הזה, והדבר הזה הטריף אותי. גם בצוות התפוצצנו מרוב ייאוש. חלק אמרו בפירוש ׳אני לא חוזר לעיר הזאת. אני לא פסיכולוג, לא פסיכיאטר, אין לי את הכלים לרפא את המקום הזה׳. חלק אמרו ׳כשהמהומות ייגמרו נקים את התערוכה׳, ואז אמרתי, ׳בסדר, אבל חייבים לתכנן זומו חדש עם קשר להווה, למה שקרה. לא יכול להיות שאני מגיעה לקוסובו ואני לא נוגעת במה שקורה שם. אמרתי: ׳אוקיי, מי שרוצה מוזמן להשתחרר׳ חמישה מתוך שמונה אנשי צוות עזבו. נותרנו אני ואריאל״.
עזבו כי פחדו לחזור או שאיבדו אמון בכוחה של האמנות?
"חלק איבדו אמון בפרויקט עצמו שבעצם בא לשנות פרדיגמה והפרדיגמה מתפוצצת לו בפנים, חלק הותשו מהמודל, כי בעצם אין לי כסף כל השנה, אני יכולה לשלם פר פרויקט ואם הפרויקט לא קורה אני לא יכולה לשלם״.
לך לא היתה מחשבה לוותר?
"היה יום אחד שאמרתי לעצמי ׳שיקחו את המפתחות של העמותה, שיעשו בה מה שהם רוצים. אני הולכת׳. אבל אז החלטתי להתחיל מהתחלה".
באמצע יולי הקימה גיצין אדירם צוות חדש, מצומצם, הזמינה 21 אמנים ואמניות, יהודים וערבים — ביניהם יואב בראל, רינה אנגדו, משה טרקה, אמירה פודי, חנא קובטי ואיתמר פלוג'ה — והחליטה על פרויקט חדש, ״זומו המפתן״, שיתקיים בשכונות הערביות ובשכונות היהודיות, שמופרדות על ידי רחוב החשמונאים החוצה את העיר, שבו התקיימו הפרעות. ״אנשים פחדו לפתוח את הדלת. הבנתי שהדבר הראשון שנפגע זו בעצם הכניסה לבית: המפתן. המקום שבו אני מרגישה לא בטוחה: שיזרקו עלי בקבוק תבערה, שיכנסו אלי עם כלי נשק. גם הערבים וגם היהודים הרגישו ככה. אמרתי אם זה מה שנפגע, בואו ניכנס לשם עם אמנות, בואו רגע נעשה פרויקט שנוגע בקרביים. אבל בשקט: פשוט להיכנס ולייצר מפגש של השכנים, להחזיר את האמון בסף הבית".
איך זה קרה?
"פשוט דפקנו לאנשים על הדלתות, דיברנו עם מאות תושבים במפגשי שכנים – שתמיד התקיימו פעמיים, כי השכנים היהודים והערבים לא הסכימו לשבת ביחד, וסיפרנו להם על הפרויקט, הראינו תמונות והסברנו את הרעיון. כמעט כולם נענו. לכולם יש כמיהה ורצון לעשות פה משהו אחר, להחזיר את השקט. כל אמן קיבל בניין או מרחב והכין סקיצה שהוצגה בפני התושבים, כדי לקבל מהם אישור״.
והעבודות שומרות על נייטראליות כדי שלא יפריעו לאף אחד?
"העבודות לא נייטראליות אבל מראש ציינו שכל העבודות חייבות להיות מכילות, אין לנו מקום פה להציג פוליטיזציה של המצב. אני אף פעם לא פחדתי מהפוליטי אבל כאן המטרה היא לקרב ילדים ומבוגרים. הקהילה היא במקום הראשון. בסוף אני מאמינה שזה מייצר את חופש הביטוי כי בתוך החינוך לדיאלוג אני מלמדת לחשוב ביקורתי: שתבדקי את חיי היום יום שלך ותגידי, ׳רגע, למה אני חיה ככה, אני יכולה אחרת׳. זה היה המשפט הראשון שאמרתי במפגשים עם השכנים: התפקיד שלכם זה לדרוש פה חיים יותר טובים״.
