"כל ניצול הוא עולם ומלואו וכולם שוברים את הלב"
"כל ניצול הוא עולם ומלואו וכולם שוברים את הלב"
הסרט התיעודי "שש וחצי", שישודר הלילה בכאן11, מציג עדויות של שורדי טבח 7 באוקטובר, שמרביתן ניתנו ימים אחדים אחריו. את צילומי הזוועות מחליפים שחזורים רגישים במיניאטורות. הבמאי אלון דניאל: "רציתי לספר סיפורים אנושיים שיעשו אימפקט בכל העולם"
"אני לא מאמין שאי פעם אעשה סרט חשוב מזה", אומר אלון דניאל, במאי הסרט התיעודי "שש וחצי", שישודר הלילה בכאן11, ובמרכזו עדויות של שורדי טבח 7 באוקטובר, רובן כשבוע וקצת אחריו, ועוד עדות אחת של ליאם אור נאסר, בן ה־18, שחזר משבי חמאס אחרי 54 יום. "כל מה שעשיתי עד עכשיו מרגיש לי לא חשוב, בידורי. ואילו הסרט הזה הוא כמו סרט שואה, משהו שיישאר לדורות הבאים ובעיקר נועד לעשות אימפקט ברחבי העולם".
"היה לי חשוב שהמרואיינים בסרט ייצגו כמה שיותר נקודות מבט מאותו היום", אומר דניאל." ניגשנו לצה"ל, רצינו לדבר עם חיילים, אבל הצבא שם לנו רגליים. היה לנו כבר שוטר שהסכים לדבר, אבל ביטלו אותו. בסוף יש לנו את לינור אטיאס, מתנדבת ביחידת החילוץ וההצלה", הוא אומר. היא עברה בין זירות שונות והגיעה לקיבוץ בארי. שם היא פתחה בית חולים שדה עם ערכות חבישה ואלונקות והצילה רבים. בעדותה היא מספרת איך עבדו יחד יהודים וערבים להציל חיים.
4 צפייה בגלריה
דניאל: האירופים כל כך מקובעים בדעה הקדומה שכולנו רוצים במלחמה, שאי אפשר לשכנע אותם. אבל בסרט שלי אין פוליטיקה, רק סיפורים אנושיים"
עוד מרואיינים הם דוד שרעבי, תושב כפר עזה, שבעדותו משבוע אחרי האסון, מרגיש שהכל הוא "כמו חור שחור בזיכרון שלי"; בני הזוג נטע פורטל וסנטיאגו פרס, תושבי כפר עזה, שעוד נראים בסרט חבושים מהפציעות שלהם, זוכרים איך ראו מחוץ לחלון ביתם "עשרה מחבלים, מעשנים סיגריות, עם נשק אוטומטי, ויורים. כאילו אתה כלום". והמחשבות שעברו בראשם "רק שלא יחטפו אותנו"; עדי ואיציק נוה, אלון חורב וחן מזרחי שהשתתפו בפסטיבל נובה ("כולם שם היו אנשים יפים") ושרדו את המתקפה בדרך נס; וברוך כהן, רבש"ץ קיבוץ מגן הפצוע, שמצולם בבית לוינשטיין. "הוא היה כל כך מוכן להתקפה הזאת וכך תדרך את כיתת הכוננות שלו, שאפילו מחבל אחד לא נכנס לקיבוץ שלו", אומר דניאל.
אחד הדברים הייחודיים בסרט הוא הבחירה של דניאל לשחזר את זירות האירועים בדגמים מיניאטוריים, שעשה סטודיו True Twins (אלמוג סלע, מאי סלע ואיתמר תורן). "חשבתי איך לעשות סרט שלא רק יהיה ראיונות פרונטליים ויגבר על שתי בעיות: ראשית, שאי אפשר לצלם במקומות עצמם, כי הם עוד היו שטחים צבאיים סגורים, ושנית, שהתמונות משם עלולות להיות קשות מדי לצפייה".
בחצי השנה שעברה מאז, הדימויים הקשים נראו כמעט בכל יום על המסך. אתה חושב שהבחירה במיניאטורות עדיין משרתת את המטרה?
"לגמרי, כן. אנחנו חברה מאוד רגישה, ולא כולנו יכולים לראות את הדימויים האלה. החברה מאוד מפוצלת, אבל גם מלוכדת בקטע הישראלי והיהודי, בטח לעומת כל חברה אחרת באירופה ובארצות הברית".
"כל סיפור הוא שרירותי כל כך"
דניאל (32) מתמחה בעיקר בבימוי פרסומות וסרטי אופנה. "'שש וחצי' הוא הסרט באורך מלא הראשון שלי. זה הישג מכל הבחינות בשבילי", הוא אומר. הוא חי במילאנו, איטליה, אך את הריאיון איתו אנחנו מקיימים בזום כשהוא נמצא בפריז. במקור הוא מרמת השרון. הוריו עדיין גרים שם, והוא מגיע לישראל על בסיס קבוע, גם לצורכי עבודה.
ב־2014 הוא הלך ללמוד קולנוע במנשר. סרטו "זמן", שביים בשנה השלישית ללימודים, וסרט הגמר שלו "שיגו־קוש", מחזמר היפ הופ, זכו בפרסים והסתובבו בפסטיבלים בעולם. "אחרי זה עשיתי בעיקר סרטים עצמאיים קטנים", הוא אומר.
ב־7 באוקטובר הוא התעורר ב־6:30 בבוקר לצלילי האזעקות "והתוהו ובוהו שכולנו חווינו", הוא אומר. הוא היה בביקור בישראל והתכוון לטוס חזרה למילאנו, "אבל הטיסה שהיתה אמורה לצאת בלילה בוטלה. אז נשארתי בארץ, לא יצאתי מהמיטה ורק ראיתי חדשות. אחרי כמה ימים כאלה הלכתי להכין ארוחות למשפחות מפונים ולארוז חבילות לחיילים באקספו. שם הגעתי למסקנה שאני יכול לעשות משהו מעבר לזה ולתת את הצד האמנותי שלי בתוך זה".
התחושה שעולה מהצפייה בסרט היא שגם כיום, חצי שנה אחרי ההתקפות, נותרו עוד כל כך הרבה סיפורים לספר ולשמוע. אלה שמשולבים בסרט הם, שוב, רק קצה של קצהו. כל אחד הוא נורא ואיום ואמיץ בדרכו. וגם כל סיפור של ניצול הוא שרירותי כל כך. במקרה של אלה שמשתתפים בסרט, ההחלטות שהתקבלו עזרו להם, אבל אותן החלטות בדיוק היו יכולות להוביל לתוצאה הפוכה ועגומה. "כל אחד הוא עולם ומלואו וכל אחד שובר את הלב", אומר דניאל.
כך למשל חורב, שמספר כי התחבא במשך שעות בקרוואן, בזמן שמחבלים מבחוץ ניסו לפרוץ, לשרוף ולגרור את הקרוואן, ורק בדרך נס הוא ניצל. הוא מתאר באופן ציורי איך ציפה לשמוע את פצפוצי הפלסטיק של הקרוואן נשרף, אך משום מה זה לא קרה. "עוד לא עיכלתי, אולי מתי ואני במקום אחר. זה נס גלוי", הוא אומר.
מבין כל המרואיינים, איציק נוה נראה במצב הנפשי הכי מסויט. הוא ואשתו עדי, הורים לשלושה, הסתתרו תחת צמיג בוער וערמות זבל במשך שעות, מעמידים פני מתים. "ראיתי אדם שעבר ועובר דברים מאוד קשים", אומר דניאל. "במשך כל תחילת הריאיון הרגשתי שהוא בעולם אחר לגמרי, לא שם, לא מצליח לדבר. אבל במשך הריאיון הוא נפתח כל כך שהוא דיבר יותר מעדי, אשתו. הרגשתי שהריאיון היה תרפויטי בשבילו".
ארבע שעות על 54 יום בשבי
יוצאת הדופן בסרט היא העדות של ליאם אור נאסר, בן ה־18, שנחטף מקיבוץ רעים — היחידה שנמסרה במרחק של זמן, רק אחרי שהוא הוחזר מעזה. "כשהייתי כבר בשלב עריכה ראשוני של הסרט, אחי הקטן יובל פגש את ליאם", אומר דניאל. "ליאם הוא אוהד של הפועל תל אביב בכדורגל, ויובל הוא הצלם הרשמי של הקבוצה ואחראי לכל ציורי הקיר והגרפיטי של 'Bring Them Home'. כששמעתי שהם נפגשו, זה ריגש אותי מאוד. פשוט לא קלטתי שהוא מדבר עם בן אדם שנחטף והיה בעזה 54 ימים מתחת לאדמה. ואז הוא שלח לי צילום מסך מליאם, שאומר 'אם אתה רוצה שאתן עדות, תגיד לי'. ישבתי בהלם מול העורך בחדר העריכה, והבנתי שיש כאן אופציה לתת עוד זווית ראייה מהמלחמה, שלא היתה לנו.
"ישבתי עם ליאם ארבע שעות. אנשים מההפקה הקשיבו באוזניות והצטמררו. זה פשוט הזוי שהבן אדם הזה עבר מה שעבר והוא פה איתנו. הלוואי שכולם יחזרו".
חן מזרחי אומר בסרט: "אנחנו שוחרי שלום. לא אוהבים את המלחמות האלה ואני מנסה להגיד את זה לכל העולם". כמי שחי באירופה, אתה חושב שבעולם מאמינים לאמירה הזאת?
"לא. הם כל כך מקובעים בדעה הקדומה שלהם שכולנו רוצים במלחמה, שאי אפשר לשכנע אותם. אבל הסרט שלי הוא על האנשים, אין כאן דעה פוליטית, הוא רק מספר את הסיפורים שלהם".
