הסופר זיו דורקם: "על פדיון השבויים כולנו נשלם"
הסופר זיו דורקם: "על פדיון השבויים כולנו נשלם"
הסופר זיו דורקם פרסם עתה רומן על טייסים שנפלו בשבי במלחמת יום הכיפורים. הוא לא צפה עד כמה אירועי העבר ייהפכו לרלבנטיים. "כל מה שקרה אז, שאין מי שעונה על שאלות ואין מידע ואין ודאות, יקרה גם עכשיו", הוא אומר. "לצערי ההיסטוריה חוזרת על עצמה, רק בגרסה מפחידה יותר"
מי שחשב שהמלחמה הקשה ההיא — כל מלחמה קשה באשר היא — נשארה מאחור, הרחק על הרצף ההיסטורי, כנראה טעה. כך מוכיחים אירועי הימים האחרונים. רק בחודש האחרון החלו להתפרסם ספרים, כתבות, סרטים וסדרות טלוויזיה במלאות 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. איכשהו היה נדמה שההרהורים החוזרים ב־1973 נעשו מתוך תחושת "לעולם לא עוד", אבל מי שחש כך התבדה בסוף השבוע האחרון. הדי הזיכרונות האיומים עוד לא נדמו, וכבר מצטברים למרבה האסון זיכרונות מרים חדשים, ממלחמה חדשה.
כך שכאשר זיו דורקם מתאר בספרו החדש "פדות" את מסעם הקשה של שני טייסים שבויי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, שנשבו בחזית הסורית, המחשבות נודדות אל החטופים והשבויים הישראלים שנמצאים כעת בעזה. המוטו על הספר לקוח מתוך ספרו של ז'אן אמארי "מעבר לאשמה ולכפרה", ולשונו: "מי שעונה, שוב לא ירגיש לעולם כבן בית בעולם".
"אנחנו בעיצומה של טראומה לאומית ועוד לא מסוגלים להבין אותה", אומר דורקם, "אנחנו לא מבינים אפילו את המשמעות ואת ההשלכות שלה. ב־1973 היתה תחושה של הלם וזעזוע, מוסדות הארץ הזדעזעו, ואחר כך חזרו למקומם. ממשיכים הלאה. אבל עכשיו הרי שמענו את כל האזהרות, כולם דיברו על 'יום כיפור 2', רק לא דמיינו לעצמנו את משמעת האמירה הזאת, היא נשמעה יותר כמו אמירה פילוסופית. זה טבעה של ההיסטוריה, אומרים שהיא חוזרת, אבל בכל פעם בגרסה חדשה. והגרסה החדשה תמיד יותר גרועה ומפחידה מהפעם הקודמת".
דורקם, בן 66, בן קיבוץ פלמ"ח־צובה שבפרוזדור ירושלים, פרסם עד היום שלושה ספרים: "דודי מפחד מהרוח", רומן חניכה על ילד שגדל בקיבוץ בשנות ה־60; "משא האשמה", על גבר היוצא להציל את בנו ממלחמה בלבנון; וכעת "פדות" (הוצאת כנרת זמורה), שבו רקם עלילה המבוססת על סיפורים וחוויות אמיתיות. במרכז הרומן שני טייסי קרב מתל נוף, עמי לבנה ואריק זהבי, וביניהם גליה, חברתו של אריק שבהמשך הופכת לחברתו של עמי. הם גרו יחד בדירה משותפת ברחוב שינקין חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. מלבד מערכת היחסים המסובכת בין השלושה, מתוארים רגעי השבי הקשים שחוו הטייסים.
תיאורי השבי בספר מוחשיים מאוד, ולא קלים לקריאה. דורקם מתאר גם את משפחות השבויים שלא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן, והעלילה עוברת לסירוגין בין השבויים בסוריה לבין המשפחות בארץ. ולבסוף הוא מתאר את חזרתם לישראל, שכוללת גם חקירות בשירות הביטחון, וכאבי גוף ונפש בלתי פוסקים.
לספר קרא “פדות”, מילה טעונה לעצמה. לקוחה מתוך רעיון פדיון השבויים, במקרא ואצל חז"ל. "כל מה שקרה אז עם השבויים והמשפחות שלהם — שאין מי שעונה להם על שאלות ואין מידע ואין ודאות, עם חוסר אונים שנמשך חודשים, והם רצים אחרי קיסינג'ר בכל פעם שהוא מגיע לארץ, זה גם מה שיהיה עכשיו לצערי", הוא מתריע. "אנשים אז לא ידעו מי חי, מי מת, איפה הם נמצאים ומה עובר עליהם, ועכשיו זה חמור פי אלף מונים כי זה לא חיילים שנפלו בשבי, זו אוכלוסייה שלא אמורה להיות בשבי".
1 צפייה בגלריה
תא"ל (במיל') אבי ברבר ב־2008. החזרה לטוס סייעה לו להתמודד עם חוויית השבי
(צילום: גדי קבלו)
איפה טמון ההבדל?
"חז"ל אמרו שלא משלמים יותר מדמי ערכו של השבוי, זו אמירה קשה ונכונה, הרי בסופו של דבר יש פה מסחר בנפשותיהם של בני אדם, לא רק הפדויים אלא גם אלה שצריכים לפדות אותם. נצטרך להתייצב מול השאלה הזאת עכשיו. מה אנחנו מוכנים לשלם תמורת הפידיון, וזה יהיה מעבר למחיר, זה ישנה את התפיסה שלנו לגבי מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים: אם גם במדינת ישראל החזקה והעוצמתית יהודים נרצחים רק בגלל היותם יהודים, זה ישנה את כל תפיסת העולם שלנו . האיום על עצם הקיום שלנו כאן ישפיע על דורות של צעירים קדימה".
דורקם עצמו הוא בעל עבר קרבי בצה"ל. הוא נולד ב־1957 בקיבוץ פלמ"ח־צובה שהוקם על ידי יוצאי פלמ"ח, "חלקם שורדי שואה", הוא אומר, "זה מקום שנבנה על יסודות הטראומה. הוא גם מבודד מיסודו, בהרי יהודה. גדלתי כילד לתוך לינה משותפת, שהיתה נושא ספרי הראשון. הטראומה היא קו די ברור בספרים שלי. הייתי תלמיד שאומרים עליו שיש לו פוטנציאל, סבלתי מהפרעת קשב, בתחילת השיעור המורה היה שואל 'מי זה זיו דורקם? צא החוצה שנוכל לנהל את השיעור'.
"בבית הספר האזורי בגבעת ברנר כולם הכירו אותי", הוא ממשיך. "בצבא הלכתי לקורס טיס כי היה לי ברור שאני אהיה טייס. אבל אחרי שלושה חודשים בגלל בעיות משמעת הודחתי מהקורס, התגלגלתי לגולני, עשיתי קורס קצינים אבל אני אולי היחיד בצה"ל שסיים שירות קצונה בדרגת סג"מ, שוב בגלל בעיות משמעת כמובן".
אחרי הצבא למד לתואר ראשון בקולנוע באוניברסיטת תל אביב (רנן שור ואיתן גרין היו המורים שלו). הוא עזב את הקיבוץ, נסע לארה"ב, השתקע בלוס אנג'לס, התחתן עם דונה ונולדו להם שלושה ילדים. הוא עסק שם בריצוף ואריחים, ורק ב־2006 חזרו לישראל, למושב עין איילה. בינתיים החל לכתוב ולפרסם ספרים, וגם עשה תואר שני בקונלוע ועוד תואר שני בפילוסופיה, וכעת עובד על תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה.
לצורך כתיבת "פדות" עשה תחקיר ושוחח ארוכות עם כמה מטייסי הקרב שנפלו בשבי הסורי. "שוחחתי עם אנשים שהסכימו להיפתח ולדבר. הם ישבו איתי שעות, חלק גם העיפו אותי כי שאלתי שאלות קשות מדי".
מאיזה סוג?
"יש נקודת כאב גדולה, שעולה גם בסדרה 'האחת', של מי דיבר בשבי ומי לא דיבר, מי נחקר יותר ומי נחקר פחות — ולמה. אולי חיטטתי יותר מדי בנקודה. מכל מקום כשחשתי רגישות גבוהה נסוגותי. אבל אותם אנשים שפגשתי — למשל אבי ברבר, שסיים את תפקידו בצה"ל כתת-אלוף, איש מאוד מרשים, שישב איתי שעות על גבי שעות. גנבתי מהביוגרפיה שלו ושל אחרים, ואז עירבבתי".
איך המרואיינים שלך בתחקיר יצאו מזה?
"ברבר, למשל, הדבר הראשון שביקש כשחזר לישראל זה לחזור לטוס כמה שיותר מהר. כמה ימים אחרי שחזר מהשבי הוא כבר היה בתוך פנטום. ככה הם חזרו אז, עם אותו חוסן נפשי שאיתו הם נפלו. ואיך יחזרו מי שכעת בשבי, איך אנחנו נחזור — אני לא יכול אפילו לדמיין".
כמו אז גם היום עוסקים הרבה ב"קריסת הקונספציה".
"הקונספציה זה הנרטיב והוא משותף לכולם גם אז וגם היום. אז זה היה דיין, שהפך לשנוא הגדול, האשם הגדול שנשא את כל חטאינו. והיום הדמון הוא דמות פוליטית אחרת, בלי להיכנס לשמות. אבל יש הבדל עצום ביניהם. אני רואה את דיין שאומר 'זאת מלחמה כבדת ימים וכבדת דמים', שומר על יפי פואטי. אדם שהיה כמעט אל, ברגע שייקספירי אך אנושי, של המלך שהודח. לעומתו מי שמנהיג אותנו היום — איפה הפואטיקה, איפה להראות שגם עליך זה משפיע, שזה חורץ בך משהו. שם מתמצה ההבדל הגדול בין ההנהגה אז והיום".
עכשיו כותב דורקם סיפור חדש ודיסטופי "שבו ישראל נחלקת לשתי מדינות: מדינת יהודה וממלכת ישראל", אומר דורקם. "לא המצאתי כלום רק דימיינתי לעצמי מצב שבו חיילים שלנו נלקחים בשבי החמאס, וזה מה שגורם להתפלגות. אבל המציאות היא כותבת התסריטים החזקה והמוכשרת ביותר".
המציאות תמיד כאוטית, הוא מסכם. "אבל יש לנו צורך לארגן אותה ולהכניס קצת סדר באמצעות סיפור. אז קונספציה זה הנרטיב שסופר לפני מלחמת יום הכיפורים, או לפני המלחמה עכשיו. ואז היא מתנפצת לנו ואנחנו בתוך התהום. אני שמאלני מבטן ומלידה, ההורים שלי שמאלנים, נולדתי בקיבוץ, שמעתי את ישעיהו לייבוביץ' מרצה בשנות ה־80 באוניברסיטת תל אביב. אבל העניין הפוליטי זה לא מה שחשוב עכשיו — אלא איך להמציא סיפור חדש שנוכל באמצעותו לשרוד את הדבר הזה".
