ההצגה בלוברי על טיפולי פוריות ומה שביניהם - "לא חיפשנו ריפוי ביצירה אבל זה מקל"
ההצגה בלוברי על טיפולי פוריות ומה שביניהם - "לא חיפשנו ריפוי ביצירה אבל זה מקל"
אחרי שנים של טיפולי פוריות אינטנסיביים החליטו נטלי צוקרמן ותומר קופל לפתוח את הכל על הבמה. ב"בלוברי", פרפורמנס מטלטל ונוגע ללב שיצרו, הם מדברים על הקשיים, היחס המנוכר של המערכת ותחושות ההחמצה המרות. החודש זכה המחזה בפרסים ובשבחים בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר
היוצרת והבמאית נטלי צוקרמן ובן זוגה תומר קופל עברו בשש השנים האחרונות טיפולי פוריות ולא דיברו על זה עם אף אחד. את כל מה שנלווה לכך — חדרי ההמתנה במרפאות, הממסד הרפואי הבירוקרטי הקר, הסביבה החוקרת, הטראומה הפיזית והנפשית ומערכת היחסים המורכבת — הם מביאים אל הבמה בפרפורמנס האוטוביוגרפי העוצמתי והמרגש "בלוברי", המבוסס על הסיפור שלהם ושל זוגות נוספים שכמהים לילד. אירוע תיאטרוני שגרף את פרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר החודש ואת פרס השחקנית הטובה ביותר לליר כץ. ההצגה תעלה בחודש הבא בתיאטרון הבית ביפו.
הרבה אומץ נדרש כדי לחשוף חוויות אישיות על הבמה, וצוקרמן עשתה זאת בעשור האחרון יותר מפעם אחת בשפתה התיאטרונית הייחודית. ב"הגוף האחר" שיצרה עם עתליה ברנזבורג (2013), וזיכתה אותה בפרס מבצעת השנה בפרינג' בקיפוד הזהב, היא חוזרת אל התאונה הקשה שהיתה לה בגיל 12 בצופים כשנפל עליה מבנה סנדות, שיתק את גופה ולאחר תהליך שיקום היא נותרה עם צליעה. באותה יצירה יש קטע שהיא מעלה לבמה מועמדים פוטנציאליים לזוגיות. באחת ההצגות זה היה קופל, לימים בן זוגה ושותפה למסע. "אני הרגשתי שהיה קליק מיידי וחיכיתי לה אחרי המופע. יצאנו לסרט שהמשיך לדייט ארוך ומשם זה קרה", מספר קופל. ב”Practice Makes Perfect” שעליה גרפה את פרס הפרפורמר בפסטיבל עכו (2015), היא חוזרת לעסוק בהתמודדות של הגוף הנכה.
צוקרמן (44) מספרת על התגובות יוצאות הדופן שהיא מקבלת ליצירתה האחרונה: "התגובות על ‘בלוברי’ מטורפות. נשים כותבות לי, אנשים רוצים לדבר איתי על זה, לשתף מהחוויות שלהם. קבוצות הפייסבוק מאוד עזרו לי בתהליך היצירה, בעיקר נשים שסובלות כמוני מאנדומטריוזיס. במובן מסוים ההצגה היא שיר הלל לאינטרנט ולקבוצות. האחווה הנשית מרחוק עזרה לי ביצירה".
העבודה והרעיון נולדו מטיפול רגשי־גופני שעברה. "עד הטיפול לא הייתי מסוגלת לדבר על זה, לא נתתי להתקרב ולשאול והמשפחות שלנו כיבדו את זה. הרגשתי שמה שיציל אותי זה שאנשים לא ישאלו אותי. לצערי, בטיפול הראשון הבנו שאני צריכה לעבור הפלה. המטפלת אמרה לי: ‘את יודעת, רחם זה יצירה’, משפט לכאורה בנאלי וברור, אבל כשהיא אמרה אותו האסימון נפל לי. במשך תקופה פיתחתי את הרעיון. לא תכננתי שאלו יהיו סיפורים אוטוביוגרפיים, מאוד עניין אותי מה זוכרים מאירוע טראומטי. למשל, את המשפט ‘תוציאו את זה ממני’ שאני צועקת לפני ההפלה, תומר זוכר אחרת לגמרי”.
במובן מסוים היצירה נעשתה גם כדי שאנשים יפסיקו לשאול שאלות?
"מאוד הציק לי שאף אחת לא מדברת על זה תוך כדי התהליך אלא רק כשהוא נגמר. פתאם התחלתי לראות את ההיבטים התיאטרוניים, זה התחיל להציק לי יצירתית, שיש לי משהו להגיד על זה. תיאטרון בשבילי זה להגיד משהו על העולם, זה מה שאני יודעת לעשות. הייתי כעוסה מאוד כשהתחלתי. הרבה שנים כעסתי על הסיטואציה. רציתי שלאנשים יהיה קשה ושיבינו מה אישה עוברת. רציתי שידברו על זה".
תומר מיד הסכים לצאת איתך למסע התיאטרוני האישי הזה של שניכם?
"ישר. הוא אדם מדהים ורגיש. אנחנו שותפים גם בחיים וגם בתהליכי היצירה”
קופל (39) יצר הצגות חינוכיות, ובשנים האחרונות עושה סדנאות מיניות וחינוך מיני בבתי ספר. "הבסיס של המופע לא היה היציאה שלנו מהארון כזוג שעובר טיפולים, רצינו לעשות יצירה על התמודדות של זוג עם המערכת הרפואית וזה התהווה לעבודה הזו כשאנחנו בפרונט. התחלתי לצאת מהארון בהדרגה עוד לפני, היה לי רצון לשתף, להבין שזה לא הסוד הכי נורא בעולם. אנחנו אנשי במה, יוצרים, וזאת הדרך שלנו, הכי טבעי לנו ללכת לשם".
דליה שימקו, המנהלת האמנותית של הפסטיבל, אמרה על המופע שקודם כל זה סיפור על אהבה. "הקונפליקט הוא מול המערכת אבל הם יחד”, מסבירה צוקרמן, “הם משתפים ופתוחים. זו יכולה להיות חוויה מחזקת של זוגיות".
תהליך העבודה היה סוג של טיפול תרפויטי עבורכם?
"אני יוצרת בשביל הקהל, לא בשביל עצמי. הרבה שנים לא יכולתי ליצור כי הייתי עסוקה בכאב שלי, אבל הצלחתי לקחת את המושכות ולהגיד שאני משוחררת מזה, תוך כדי התהליך. במובן הזה זה תרפויטי. יש עדיין דברים שהם שלי ושל תומר ולא עניינו של אף אחד". "לא חיפשנו ריפוי אבל בעקיפין זה מקל שאנחנו מדברים על זה", מוסיף קופל. "זו יצירה משותפת של שנינו והיה נחמד לגלות שאנחנו טובים גם בלעבוד יחד. זה משהו מדהים שהרווחנו".
איתם על הבמה עתליה ברנזבורג ואורי לנקינסקי (ששותפות גם לבימוי), השחקנית הנפלאה ליר כץ (“המפקדת”) שמגלמת את בת דמותה של צוקרמן, וגם שירה חסיד, סמהאר בדארנה מנסור ומשפחת פרבר, תושבי הצפון שהצטרפו לפרויקט, שאותו ליווה אמנותית ג’ייסון דנינו הולט.
"כשתומר ואני ראינו הורים עם ילדים זה היה שובר את לבנו ורציתי להביא את הרגע הזה לבמה, שהקהל יחווה איתנו את הרגע של ההחמצה", מסבירה צוקרמן את אחד הרגעים שמכווצים את הלב במופע, כשנכנסים לבמה אב ובנו ומשחקים כדור ותומר מצטרף אליהם.
על הבמה חדר ההמתנה מתמלא בהדרגה בעציצים ירוקים ומתחת לכיסאות תלוליות עפר קטנטנות המסמלות הנבטה, היריון שלא התפתח, או קברים קטנטנים של עוברים. "אני שנים יושבת בחדרי טיפולים עם העציצים ומרגישה שאני משתרשת לכיסא ורציתי את הדימוי הזה שמצד אחד מסמל פריחה וצמיחה ומצד שני השתרשות בכיסא שהופכת אותך לחלק מהמקום. רציתי שהחדר הקר יהפוך למן חממה שיש בה צמיחה אבל גם מוות נוכח בה כל הזמן".
ברקע מוקרנים קטעים מתוכניות בוקר וסרטוני הדרכה לקוניים של משרד הבריאות והיחידה להפריה חוץ־גופית שמשלימים את תחושת חוסר הרגישות של הממסד הרפואי, הגברי ברובו, כלפי המטופלת. "החוויה של הטיפולים מאוד קשה ובישראל זה קצת כמו פס ייצור. יש גם רופאים מקסימים שמאוד רצו לעזור לי אבל הטרמינולוגיה נוראית: ‘יש לך רחם מעוות’. למה אי אפשר למצוא דרך אחרת להגיד את זה?".
תומר, איך אתה התמודדת עם זה?
"אנחנו עדיין מתמודדים והמסע עוד לא נגמר. עם השנים כבר התרגלתי ותשובה שלילית כבר לא הורסת את כל היום. למדתי לקנא פחות באנשים שיש להם ילדים, שזה בערך כל מי שסביבי. אני אדם של ילדים, יש לי קשר מאוד טוב וקל איתם. אני כבר לא מסתיר, וזה עושה לי טוב. זה עוד משהו שלמדתי".
אבל לא הרמתם ידיים.
"עכשיו אני בהפסקה מהטיפולים ואנחנו מחשבים צעדים. לא הרמנו ידיים אנחנו נהיה הורים בדרך כזו או אחרת".
