אחרי הלוטוס הלבן: אלו העשירים הנוראים החדשים
"החברים והשכנים שלך", שעלתה באפל TV+, מצטרפת לגל היצירות על עשירים נהנתנים שכיף לשנוא. והיא גם מחזירה לתפקיד ראשי את ג'ון האם, עם הכריזמה הסוחפת והיכולת הקומית המהוללת שלו
עשירי "הלוטוס הלבן" חזרו לביתם רחב הידיים מהחופשה האקזוטית, עזבו את הסוויטות היפהפיות במלון התאילנדי, וגם את המסך שלנו, וכעת התפנה מקום לעשירים נוראים אחרים. ב"החברים והשכנים שלך", שעלתה בסוף השבוע שעבר באפל TV+, בתי המידות, מסיבות הבריכה, התיקים, התכשיטים, הנעליים והשעונים יקשטו כעת את המסך במקום אלה שנצצו, ובעליהם שהרתיעו, בסדרה המעולה של מייק ווייט.
הסדרה החדשה של ג'ונתן טרופר מצטרפת לגל הסדרות והסרטים, הצונאמי בעצם, של "להרוג את העשירים", הכוללת את "יורשים", "שיט'ס קריק", "אל תסתכלו למעלה", "רצח כתוב היטב" ו"משולש העצבות". ב"החברים והשכנים שלך", קופ, מנהל קרן גידור, מנהל אורח חיים נהנתני למדי, עם אשה יפה ושני ילדים בני עשרה, משחק סקווש עם הבוס ויש לו מזראטי בחניון, בלי ייסורי מצפון או מחשבות שניות, עד שיום אחר הוא חוזר הביתה ומוצא את האשה היפה שלו בזרועותיו של החבר הכי טוב שלו. משם העניינים מידרדרים. הוא מאבד את מקום העבודה שלו ובגלל חוזה דרקוני מוצא שאינו יכול לעבוד במקצוע שלו בשום מקום אחר. מה עושים? גונבים.
במעבר שאפשר להסביר אותו רק בחסרונו של עמוד שדרה מוסרי, שכנראה נעדר מגבו זה זמן רב, מחליט האיש שחי בקהילה הזאת כל חייו הבוגרים לגנוב מהחברים והשכנים שלו. הוא יודע שאין סיכוי שהשכן שנסע לחופשה בבליז ירגיש בחסרונו של שעון הפטק פיליפ שלו ב־250 אלף דולר, כי יש לו כל כך הרבה שעונים אחרים, ואנחנו הצופים אמורים לצדד בגנב העשיר לשעבר.
יש מי שמשווים את ההחלטה של קופ לחצות את הקווים למהלך שעשה וולטר ווייט ב"שובר שורות", אבל המעשה של ווייט, קיצוני שהניע את כל העלילה, היה נואש. לפחות בהתחלה – הוא עמד למות ודאג למשפחה שלו. אחר כך הוא התאהב באלטר אגו הקרימינלי שלו והחליק במורד ערכיו. במקרה של קופ – גבר פריבילגי לבן, כמו שאומרים – ההחלטה שלו להפוך לפושע היא בזויה, וללא כיסוי דרמטי. הוא הרי יכול לרדת ברמת החיים במקצת ועדיין לחיות חיים של אדם שומר חוק, אבל הוא מעדיף לשמור על הדברים היפים שלו, בכסות איזה רובין הוד דמיקולו. הוא פשוט לא יודע איך לחיות מחוץ לכלוב הזהב שלו.
בסדרה אין באמת דילמה מוסרית. מה יש בה? בראש ובראשונה – את ג'ון האם. מאז "מד מן" לא נשא סדרה שלמה על כתפיו החסונות, והוא עושה את זה כאן ועכשיו בכריזמה הסוחפת שלו, עם תוספת היכולת הקומית שלו שטינה פיי זיהתה ושילבה ב"רוק 30". כי הסדרה כולה עשויה בקריצה. קופ של האם הוא לא איש רע אלא איש שרע לו, דג שהוציאו בכוח מהאקווריום שלו, ופתאום רואה בו את כל הירוקת על הדפנות: את חיי הקאנטרי קלאב הדקדנטים, הילדים המפונקים עם החוגים היקרים מדי, האמנות הפלצנית, החופשות המיותרות – בקלות יכלו לנסוע לאחד ממלונות "הלוטוס הלבן" – השעונים המטורפים, שקשה למכור בבית עבוט ללא ניירות.
יש בה גם הופעות טובות של אמנדה פיט בתפקיד מל, אשתו לשעבר, ושל אוליביה מאן שמגלמת את סאם, מישהי מהחבורה, שעוברת גם היא גירושים קשים. יש כאן אמירה מסוימת על עושר מיותר וסאטירה על החיים הריקניים האלה של רדיפה אחר ממון, אבל בעיקר יש בסדרה הזאת תנופה כיפית, עם נגיעות של מתח ואקשן, על רקע פסקול מעולה, המעוררת רצון לראות את האנטי־גיבור הכה מושך הזה מדלג מווילה לווילה, קושר קשרים חדשים, מטפח יחסים ישנים, הולך ומסתבך, ויוצא מכל זה עם יהלום ביד.
