"אופנה מיועדת לשכבה שיכולה להרשות לעצמה ולא לרוב האנשים"
"אופנה מיועדת לשכבה שיכולה להרשות לעצמה ולא לרוב האנשים"
"שנקר זה שיעמום אטומי, לא יודעים לזהות שם כישרון". "רוב מעצבי האופנה נהיו סוג של בובות". "אני לא רוצה יותר מדי לקוחות". מעצב האופנה אלישע אברז'ל מציג קולקציה חדשה, מוכר כל פריט באלפי שקלים ופותח פה גדול מאוד
הסטודיו של המעצב אלישע אברז'ל ברחוב לילנבלום בתל אביב נראה שונה מאז שפתח אותו לפני שבע שנים. אלה הפרטים הקטנים שנוספו במשך השנים ונהפכו לחלק מהמקום: ספרי אופנה נערמים זה על זה, כיסא וסילי של המעצב מרסל ברויא ולצדו שולחן זכוכית בעיצוב רטרו ועליו אגרטל צבעונים ועל הרצפה המצוירת פרוס שטיח. התחושה היא כאילו נכנסתי לחנות בעיר זרה, ביבשת אחרת.
בשיחה איתו קשה שלא להבחין גם בשינוי שחל באברז'ל עצמו: בפתיחות ובכנות שלו שהתגבשו במשך השנים לכדי אמירות החלטיות ולא מתנצלות; בטכניקות העבודה שלו; וגם בעיצובים שמשקפים סגנון וכתב יד אישי מובהק - "רומנטק", כפי שהוא מכנה אותו, שילוב רומנטי וטכנולוגי. לפני כשבועיים התקיימה תצוגת אופנה מרשימה של קולקציית החורף שלו בגלריה שלוש היפה ביפו לפני קהל גדול של כ־120 לקוחות, אספני אמנות, נשות עסקים ואחרים. אברז'ל הציג שם 31 לוקים ייחודיים - הקולקציה הגדולה ביותר שלו עד היום - בשילוב אביזרים שיוצרו בשיתוף עם מעצבת התכשיטים ענת ברזג. אפילו המוזיקה הולחנה במיוחד לאירוע. "השנה רציתי לעשות משהו קצת אחר, גדול יותר ובסוף יצא הרבה יותר גדול ממה שתכננתי", הוא אומר, "ידעתי שיש לי 20 דקות להכניס אנשים לעולם שלי והצלחתי להפתיע את עצמי. מבחינתי זו קפיצת מדרגה גם ביכולות, גם בחשיבה, גם במספר הדגמים".
בעוד כחודש ימריא לארה"ב להציג את הפריטים במכירות ייעודיות (טראנק שואו) בניו יורק, מיאמי ולראשונה גם בדאלאס, כפי שעשה גם לפני הקורונה. "אופנה מהסוג שלי צריכה זמן", הוא מסביר. "היא לא אינסטינקט מיידי של מישהי שבאה וקונה, בטח לא בזירה המקומית. כמה זמן לוקח להשריש את זה? הרבה. העניין הוא לצבור מוניטין, ומה שיוצר מוניטין זה או ערמות של כסף, מה שלי אין, או שעם הזמן יש התפתחות. לוקח זמן להשריש מהות, וכישרון וכתב יד ואיכות. כל פעם אני מטפס עוד שלב למעלה".
גם מבחינת חשיבה עסקית ניכרת אצל אברז'ל התפתחות. "מאז 2019 היתה צמיחה של 25%־30% במכירות. אתה לומד מול מי אתה עובד, אתה לומד למי אתה מוכר, איך לנהל את העסק נכון יותר, וכשהמהלכים מצליחים זה מאפשר לי, כמעצב עצמאי, בלי גב כלכלי או ספונסר, לעשות צעדים משמעותיים יותר, כמו התצוגה הזאת".
אברז'ל, 38, סיים את לימודיו בשנקר לפני שמונה שנים, ושנה אחר כך כבר פתח את בית האופנה שלו. "את רוב ההכשרה שלי לא רכשתי בזמן הלימודים בשנקר, שהיו שעמום אטומי", הוא פוסק. "את המיומנויות שיש לי כמעצב, למדתי מבעלי מקצוע באופן פרטי. ראשי המחלקה הם פונקציונרים. שנה אחרי שנה מייצרים את אותו שיעמום. כל מיני דברים שמתאימים לרשתות החברתיות ומנותקים מכל דבר או עניין שיש בו את המלה כישרון - כי בשנקר לא יודעים לזהות כישרון".
אברז'ל הוא לא איש של פשרות או חנופה. " "אני יוצר את מה שאני חושב שהוא אופנה, ואופנה בבסיס שלה היא דבר גבוה. אופנה באמת, במהות, מיועדת לשכבה מסוימת שמבינה, שיכולה להרשות לעצמה, שיש לה את הדיאלוג הזה עם מראה, שיכולה להעצים את עצמה דרך לבוש. זה לא רוב האנשים. את רוב האנשים זה לא מעניין, הם לא מתחברים לזה".
הלקוחות האלה, לדבריו, מצאו אותו ולא להיפך, ועם הזמן היחסים אתן התפתחו. "אמון הוא עניין אדיר. ברגע שלקוחה יודעת שהיא יכולה לסמוך עליך כאיש, כמעצב, כאוטוריטה בעל עמדה ודעה - הכל פתוח. וזה משהו שפשרות לא יכולות להציע. מי שמחפש את הלקוחות יכול לעשות את כל הצבעים המונוכרומטיים והגזרות שמתאימות למה שקורה. אני לא הצעתי את זה, לא מציע את זה ולא אציע גם בעתיד. אני יכול להציע את מה שיש לי בחיבור ליצירתיות, מקוריות, ייחודיות ואופנה ישראלית".
היום, יותר מתמיד, הוא רואה עצמו כמעצב מקומי. "אני מעצב ישראלי. אני פועל פה, מייצר פה, עובד עם אנשי מקצוע מקומיים. וככל שהזמן עובר אני גם אוהב את זה, וזה לא משהו שהיה לי בעבר. יש כאן לקוחות שעושות לי טוב בלב. ללקוחה אמריקאית, למשל, אין חשבון: כל מה שהיא אוהבת היא לוקחת. אבל כשבאה לקוחה ישראלית, ואני מסתכן שאולי אשמע רומנטיקן, הלב מתרחב. הכל קטן פה, וכשמישהו מבפנים מעריך את מה שאתה עושה זה מעורר רגשות אחרים.
"בתחילת הדרך היה בי אפילו איזה סוג של כעס: למה פה זה לא מתאפשר? אם זה טוב לנשות החברה הגבוהה בניו יורק אין סיבה שזה לא יהיה טוב לישראליות. היום אני מבין שאין מה לעשות, החברה פה מורכבת יותר. יש פה דפוסים של קיבוץ שלא עוזבים אותנו, יש פה סגירות. הכל פה דל, מצומצם הכל בהתכווצות, אין פה שום דבר שהוא לאגז'רי, ואני לא מדבר על המותגים שמייבאים. זה לא מעניין אותי. אני פועל כאן ואני עושה משהו ברמה בינלאומית. וזה לא ייצור המוני. בזירה המקומית יש נשים שמתחברות לזה".
לאברז'ל אין שום עניין לשאת חן בעיני כולם, וכך גם הבגדים שהוא מעצב לא מתאימים לכל אחת. אם זו הצבעוניות, אם זה הגזרות המורכבות ואם אלה המחירים הגבוהים - אלפי שקלים לפריט. "אני לא רוצה שיבואו לפה יותר מדי נשים, זה סטודיו קטן ואני אחראי על הכל כמעט. אני רוצה את אלה שמתאים להן, שמבינות את הכוח שיש לבגד ולמעצב אופנה להרים אותן. זה מספיק לי. זה הכוח שלי כמעצב. דווקא פה יכול להיווצר איזה ניצוץ בין מישהי שרוצה משהו לבין עיצוב של מעצב ישראלי".
"מעצבי אופנה נהיו סוג של בובות", הוא מסכם. "עולם האופנה לא הולך לכיוונים מזהירים, גם במישור הגלובלי וגם פה. רק קומץ הולכים עם האמת שלהם, והם אלה שיש להם תעוזה. מעצבי אופנה טובים לא צריכים בית ספר ולא צריכים ללמוד ולא צריכים אף אחד. מה שצריך זו מידה של אינטנסיביות, עקשנות, סימון מטרות וללכת עם הרוח שלך. זה מה שמבדיל בינך לבין אחרים. מעטים האנשים שיש להם כתב יד מובהק אבל הקומץ שהולך עם התעוזה והחזון - אלה האנשים שצריכים להצליח. את שביל הזהב כל אחד צריך למצוא בינו לבין עצמו".
בקולקציית החורף של אברז'ל, Paradox, יש בדים ייחודיים: ברוקאדים וקטיפות, בדי ניילון ותחרה. הגזרות פיסוליות, והגימור משלב טכנולוגיה חדשנית. זה הדיאלוג שאברז'ל מנהל במשך השנים בין עולמות מנוגדים: האמנותי והתעשייתי, אופנת רחוב ואופנה גבוהה. כך למשל בפרינטים של תחרה בציור ידני; בחצאית ישרה עם עבודת קווילטינג בחלקה התחתון; ובקפוצ'ון תואם עם שרוולי קימונו; שימוש בתחרת סולטיס צרפתית בחליפה של חצאית וגופייה ספורטיבית; ובחליפת מכנסי ניילון ומעיל עם כובע שנפתח לצווארון במראה שכמייה ומעיל טאפְט משי במראה אלגנטי־אוונגרדי; וחגורה שהיא תמצית השילוב בין הרומנטי לבין הטכנולוגי: האבזם נוצר בהדפסת תלת ממד, נצבע בצבעי כסף של כלי רכב וחובר בתפירה ידנית לחגורה עצמה.
