'עד שיצא עשן לבן': סרט מצוין שהופך את הליך בחירת האפיפיור לדרמת מתח
'עד שיצא עשן לבן': סרט מצוין שהופך את הליך בחירת האפיפיור לדרמת מתח
הבמאי המרשים אדוארד ברגר הופך אירוע קתולי טקסי לסרט רצוף בתככים, שלא במקרה הופק בשנת בחירות באמריקה
עד לשנת 2022 מעולם לא שמעתי את שמו של הבמאי אדוארד ברגר. עכשיו זה נשמע לי כמו חור מביך בהשכלה, אבל איך הייתי אמור לשמוע עליו? הוא במאי גרמני שביים כמה סרטים במולדתו, שאומנם זכו להצלחה נאה אך את עיקר פרסומו קיבל בטלוויזיה. הוא ביים את הסדרה הבריטית "פטריק מלרוז" ואז את שלושת הפרקים הראשונים לרימייק האמריקאי של הסדרה הישראלית "כבודו". ואז ב־2022 הוא יצר עבור נטפליקס את סרט המלחמה המונומנטלי "במערב אין כל חדש". זו היתה יצירת מופת, ולא רק אני התלהבתי – הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר.
ברגר, שלמד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק, הפך בן לילה בגיל 54 לבמאי הכי מבוקש בעולם. שמו מופיע לצד לפחות חמישה סרטים חדשים שנמצאים בשלבי הפקה שונים - מעיבוד לספר של לורנס אוסבורן שנמצא עכשיו בצילומים עם טילדה סווינטון וקולין פארל ועד לריבוט של סדרת "ג'ייסון בורן". ועכשיו מגיע אלינו "עד שיצא עשן לבן", הסרט החדש שלו, הראשון אחרי האוסקר שלו על "במערב אין כל חדש", ואי אפשר שלא להתפעל מהכישרון של האיש הזה. מדובר בסרט מצוין. הסרט מבוסס על ספרו של רוברט האריס ועל העיבוד לתסריט חתום פיטר סטרוהן, מי שכתב את התסריט לגרסה האמריקאית לסרט הישראלי "החוב" ועיבד לתסריט את "החפרפרת" של ג'ון לה קארה לסרט עם גארי אולדמן. סטרוהן כבר זכה בגלובוס הזהב על התסריט הזה ועשוי גם לזכות באוסקר.
ב"עד שיצא עשן לבן" ברגר מוכיח שזה לא הסיפור שחשוב אלא איך מספרים אותו. קחו את אותו סיפור ותוכלו לדמיין אותו מבוים באלף דרכים שונות, בנאליות ושגרתיות. אבל ברגר מתגלה כבמאי עם הוד והדר וטונות של כריזמה. זה סרט שעלילתו מתרחשת בחלקה הגדול בקפלה הסיסטינית שיצר מיכלאנג'לו, ונדמה שברגר רצה ליצור סרט שמקבל השראה מהאמנות והאדריכלות של הרנסנס האיטלקי. עלילת הסרט כלואה בחדרים סגורים ומתמקדת בתככים ובדיבורים, אבל ברגר - יחד עם הצלם הצרפתי סטפן פונטיין - יוצר דרמה בתמונות ובתנועות, שמודגשת על ידי מוזיקה וגיאומטריה. זה סרט על טקסיות ופרוטוקולים, ולכן הוא מעוצב ברשמיות מכובדת ובפורמליות גרנדיוזית. וזה מה שיוצר את ההנאה הפלאית מהסרט הזה, שעלילתו עוסקת בתהליך בחירתו של אפיפיור חדש, אירוע טקסי שהייתם מצפים שיעניין בעיקר קהל קתולי, אבל ברגר הופך אותו לדרמת מתח פוליטית ולמשל אוניברסלי.
הביטוי "עד שיצא עשן לבן", שמזכירים בכל פעם שמתקיים מו"מ קדחתני שמחייב את הצדדים להסתגר לילות שלמים עד להכרעה, לקוח מתוך הליך בחירת האפיפיור. בכל סיבוב הצבעה שבו לא הצליחו להגיע לבחירה של אפיפיור ברוב של לפחות שני־שלישים מהקרדינלים המצביעים, פתקי הבחירה נשרפים ועשן השריפה השחור היוצא מהארובה מבשר לקהל שעדיין אין אפיפיור. כשאפיפיור לבסוף נבחר, הפתקים נשרפים עם חומר בעירה שמוציא עשן לבן וההמונים מריעים. כל זה קורה בתהליך הנקרא קונקלווה (וזהו שמו המקורי של הסרט והספר) - כינוס הקרדינלים מרחבי העולם שמציגים את עצמם כמועמדים אפשריים לרשת את האפיפיור. הם כולם נתונים בהסגר בקמפוס הוותיקן, ובקפלה הסיסטינית (שהעתק שלה נבנה באולפני צ'ינצ'יטה ברומא לצורך צילומי הסרט) מתקיים הליך ההצבעה. רייף פיינס, בתפקיד נפלא, מגלם את דיקן הקרדינלים הממונה על הקונקלווה. נראה שהוא גם היחיד מבין עמיתיו שמגיב באופן רגשי ואמוני לסיטואציה שלתוכה נקלע, ולא רק רואה בהליך הבחירה הזדמנות פוליטית. בתוך שתיים־שלוש סצנות ברגר מציג את הסיטואציה האינטנסיבית: האפיפיור מת בשנתו, וסביב מיטתו מתקבצים הקרדינלים שהיו הקרובים אליו ביותר. הדיקן, שהוא גם המזכיר הנאמן (פיינס); יריב השח ואיש הסוד (סטנלי טוצ'י); והיריב הפוליטי (ג'ון לית'גו). וברקע, אם הבית (איזבלה רוסליני), שמתחילה כמשקיפה פסיבית, אבל הופכת דמות משמעותית ודומיננטית ככל שהסרט נמשך.
לפני כמה שנים ביים נני מורטי סרט בשם "יש לנו אפיפיור", שלא היה מספיק טוב, אבל הפך את אותו אירוע - הקונקלווה - לקומדיית מצבים פסיכולוגית. כמה שנים אחר כך נוצר הסרט "האפיפיורים" (2019), המספר על התפטרותו של האפיפיור בנדיקטוס, והפעם כמותחן פוליטי. זה כנראה לא מקרי ש"עד שיצא עשן לבן" הופק והופץ בשנת בחירות באמריקה. זה סרט שמציג את התהליך הדמוקרטי שדורש בחירת מועמד ברוב מיוחס של שני־שלישים, ואיך עם כל סיבוב הצבעה נוצרות ומתפרקות בריתות פוליטיות, איך מועמדים נושרים ומעבירים את נאמנותם למי שהיו לפני רגע מתחריהם, רק כדי למנוע ממועמד אחר לזכות. הסרט שואל מי מהמועמדים נמצא שם כדי לקדם ערכים ומי כדי לקדם את עצמו ואת הרצון שלו להפוך לאחד האנשים החזקים והמפורסמים בעולם.
"עד שיצא עשן לבן" משתמש במוסד השמרני של הכנסייה הקתולית כדי להציג איך גם היא צריכה להתמודד עם סוגיות עכשוויות - היחס לנשים, גזענות ואפליה, תקיפות מיניות, יחס למגדר והגדרה עצמית והקרב התמידי בין כוחות ליברליים ועמדות ריאקציונריות. ככזה, זהו משל פוליטי המבוסס על משאלת לב שהוותיקן יצליח ליישר קו עם ערכים אוניברסליים עכשוויים. זו אומנם פנטזיה אופטימית מתוקה, אבל היא בנויה כדרמת מתח שפשוט עשויה לעילא.