"במייק ברנדט התאהבתי, לחבב את רוני קלדרון היה קשה"
"במייק ברנדט התאהבתי, לחבב את רוני קלדרון היה קשה"
רוני קלדרון היה כדורגלן מיתולוגי: שחקן נערץ ששיחק באירופה, אך גם עבריין שנתפס בברזיל, עם 380 ק"ג קוקאין, ברח מהכלא ומאז נעלמו עקבותיו. בסדרה חדשה ומותחת מנסה יוצר הדוקו שהיה מועמד לאוסקר ארז לאופר להתחקות אחר דמותו ומקום הימצאו, ובריאיון הוא מסביר מה ההבדלים בינו לבין מייק ברנדט, גיבור סרט נוסף שלו, שגם הוא המריא לשמים, ואז התרסק
"אחד הדברים שטעיתי לגביהם הוא שחשבתי שהסרט שלנו ייתפס כהרבה יותר מצחיק", אומר ארז לאופר, שיצר יחד עם הילה מדליה את הסרט "המבוקש: רוני קלדרון", "בגלל הדמויות הצבעוניות והגרסאות השונות למה שעלה בגורלו. חשבתי שבמרחק השנים הוא יתקבל בצורה יותר משועשעת, אבל התבדיתי", הוא אומר לקראת עליית הסרט, המחולק לשני פרקים, הערב ב־yes וב־STING+. בכל זאת, מדובר בסיפור מאוד רציני על מישהו שהרס את החיים שלו, וזה מה שתפס”.
1 צפייה בגלריה
רוני קלדרון במדי הפועל תל אביב. גיבור ענק עם נטייה הרסנית ותיאוריות קונספירציה בנוגע להיעלמותו
(צילום: אוסקר טאובר, באדיבות yes דוקו)
כך או כך, הסיפור של רוני קלדרון, שחקן הכדורגל שהפך לעבריין, הוא זהב דוקומנטרי. לאופר ושותפתו לעשייה הילה מדליה (שיצרו יחד גם את "חיים ומוות בלוד", המועמד לשני פרסי אמי השנה) לקחו את הזהב הזה והפכו אותו לאוצר. קלדרון היה שחקן כדורגל מחונן, ששיחק בהפועל תל אביב וגם בנבחרת ישראל. הוא בא משכונת שבזי הענייה של שנות ה־60 וה־70, הרהיב בביצועיו על המגרש, סומן כעילוי ולכן נרכש לקבוצה היוקרתית אייאקס בהולנד. "הוא היה כל כך נערץ ואהוב בשיאו", מספר לאופר, "יש לי חבר שזוכר איך שהיה הולך למגרש עם אבא שלו והם היו צועקים מהיציע 'מי שווה לנו מיליון, רוני קלדרון'".
עוד לפני שעלה על כר הדשא באירופה הוכתר קלדרון כיוהאן קרויף הישראלי, אבל בגלל שורה של נסיבות, ונטייתו ההרסנית, קלדרון פנה לעולם הפשע, חצה את הקווים, נהיה לסוחר סמים ומצא את עצמו בכלא הישראלי ואחר כך הברזילאי, שמשניהם הצליח לברוח. מאמצע שנות ה־90 הוא פשוט נעלם. הסרט מנסה לבדוק מה עלה בגורלו. כבר בתחילת הסרט כשרואים את אחיו שלומי מחפש אותו בשכונה חרדית בברוקלין, אפשר להבין שעקבותיו אבדו, ותיאוריות וקונספירציות למיניהן סביב מקום הימצאו צמחו, מה שמותיר את הצופים בפליאה ובמתח על קצה הכיסא.
הגעת לפרויקט הזה מתוך חיבה לכדורגל?
"הסיפור הוא של הילה מדליה ומאחר שהיא מכירה את העניין שיש לי בביוגרפיות, היא ידעה שזה יתאים לי", משיב לאופר. "אני התחלתי להתעניין בכדורגל דרך הבן שלי. כילד הוא שיחק בהפועל תל אביב. במשך חמש שנים הייתי מסיע אותו 4-3 פעמים בשבוע לאימונים. הרגשתי את הדינמיקה של העולם הזה. לא הייתי אוהד כדורגל לפני כן, אבל בזכות הבן שלי מצאתי את עצמי צופה במשחקי כדורגל גם בערבים שהוא לא היה בבית".
מה יש בסרטי ביוגרפיה שמושך אותך?
"אני אוהב את הנחת החיים על גבי הטיימליין, לשחזר כל דבר שאתה יודע על אדם מכל גיל, לקרוא את כל קטעי העיתונים והראיונות, לפגוש את כל האנשים שהכירו אותו מקרוב כשהמרכיב הראשי לעלילה הוא המניע הפסיכולוגי של הדמות".
המרכיב הפסיכולוגי אכן תופס מקום מרכזי בסרט, ואומנם יש בו גם רגעים, דמויות והתנהלות המעלים חיוך. למשל, אווירת החלטורה הישראלית, שרק לאחר שקלדרון נשלח לאייאקס התברר למאמן שם כי במשך שנה אסור לו לשחק מבחינה חוזית, או למשל החבר שלו שמודה בזמן הצילומים, ככה על הדרך, שהוא זה שעזר לו לברוח מהכלא, ושכל אחד יידע לספר שהוא ברח מנמל, במטוס או על גמל ("את יודעת כמה נלחמתי על הגמל הזה", אומר לאופר), אבל יש בסרט גם איזו תוגה, תחושת החמצה, אגדה עם סוף רע, או לפחות סוף פתוח.
"לא הכרחי לאהוב את גיבור הסרט שלך"
לאופר (62), יוצר תעודה עטור פרסים, החל את דרכו המקצועית בארה"ב, שם ערך בשיתוף כריס הג'דס וד"א פניבייקר את "חדר המלחמה", שהיה מועמד לאוסקר, ותיאר את הנעשה מאחורי הקלעים של מסע הבחירות של ביל קלינטון ב־1992. הוא חי עם גיא לביא, מנהל yesדוקו, ולשניים שני ילדים, בני 15 ו־5. בין הסרטים שעשה: "יום אחד אחרי השלום" על רובי דמלין וועדות הפיוס של דרום אפריקה והשאיפה ליישם אותן בישראל. "זה הסרט שאני הכי גאה בו", אומר לאופר שעשה אותו עם אחותו מירי לאופר; ובין סרטי הביוגרפיה הנודעים שלו נמצאים גם "רבין במילותיו שלו", על ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ו"לס מואה טמה", על מייק ברנט, בנם של ניצולי שואה מחיפה, שנהפך לזמר ענק בצרפת ואז התאבד, סרט שזכה בפרס אופיר לשנת 2003 ונבחר להשתתף בפסטיבל קאן.
ארז לאופר: "התערבות הממשלה בקרנות הקולנוע היא ניסיון לשלוט בתוכן, וזה כבר מסוכן. אבל מה שיותר מסוכן זה שתהיה צנזורה עצמית"
במידה מסוימת הסיפורים של ברנט וקלדרון דומים. שניהם ישראלים מוכשרים שהצליחו בחו"ל ואז נפלו.
"רק שמייק ברנט היה באמת כוכב גדול. רוני קלדרון לא הגשים את החלום הישראלי. הוא לא שיחק משחק אחד באייאקס או בקבוצות האחרות שקנו אותו. בפריז הוא שיחק שני משחקים, רב עם המאמן ועף. הוא בעצם לא שיחק באירופה. מייק גם לא דפק את הקריירה שלו, הוא הונה על ידי המנהלים שלו. מייק היה קורבן במידה מסוימת, גם של הנפש העדינה שלו.
"במייק הייתי מאוהב, ראיתי את טוב הלב שלו, ואילו ללמוד לחבב את רוני היה קשה. זה לא הכרחי לאהוב את גיבור הסרט שלך, אבל בסוג הסרטים שאני עושה החיבור הזה נחוץ לי: אתה הולך להקדיש שנים מהחיים שלך ואתה צריך לבדוק מה אתה מרגיש כלפי הדמות שאתה מתעד. מקריאת ראיונות עם קלדרון הבנתי מי האדם: איך הוא נעלב כשהתנשאו עליו; איך ברגע שהכדורגל נגמר הוא רצה לשמר את רמת החיים שלו - ולא היה נראה לו שלסחור בסמים זה דבר לא מוסרי. בריאיון עם רפי רשף שביקר אותו בכלא בברזיל הוא אמר: 'מעולם לא שיקרתי או גנבתי מחבר. מכרתי סמים, לא רימיתי אף אחד'. אני לא רציתי להיות שיפוטי לגביו אבל מי שהוא הכי פגע בהן אלה הבנות שלו - שהוא נטש אותן".
הוא זכה ברמת החיים שאליה שאף?
"הוא לא הגיע למצב שהרוויח את המיליונים שלהם קיווה. הוא נעצר שנה אחרי שהתחיל להקים מעבדות לייצור סמים ולייצא אותם לאירופה עם שותף ברזילאי. באותה תקופה המעצר שלו עם 380 ק"ג קוקאין נחשב לאחת התפיסות הגדולות. החברים שלו מציירים אותו כנגרר, אבל הוא היה המחולל בסחר הזה. הוא בנה את קו ההברחה שהיה לבסיס של רשת הקוקאין של המאפיה הישראלית. גם בתחום הזה הוא לא לקח את זה הרבה צעדים קדימה".
אחת הסיבות לכך שהסרט לא הצחיק את הקהל, כפי שציפית, היא המצב?
"האמת שלא. באופן פרדוקסלי סרט על כדורגלן שהיה לאגדה והרס את חייו הוא בגדר אסקפיזם. מה שקשור למצב, ולזמנים האלה, זה שקשה לנו לקדם את הסרט. אתה מרגיש לא בנוח לדבר על זה בימים שהמחשבה שלך היא על החטופים ועל המלחמה ועל המצב".
"כבר מרגישים את הדלתות נסגרות"
לאופר היה מעורב גם בסרט על המצב הנוכחי כשערך לענת גורן את הסרט "להחזיר את ירדן" על ירדן גת, החטופה שחזרה משבי חמאס.
אגב המצב, אתה מוטרד מהשינויים שמשרד התרבות מנסה לעשות בקרנות הקולנוע?
"כן. ישראל בחרה לעצמה את המודל האירופי שמשלב כסף ציבורי וכסף מסחרי, ועל פיו יש חוק קולנוע וקרנות לצד עשייה מסחרית, מתוך הנחה שלמדינה יש אחריות על התרבות שלה. צריך להתנגד לשינויים שמחייבים לשנות את הניקוד בקרב קרנות הקולנוע - באופן שלהצלחה מסחרית של סרט תהיה חשיבות גדולה מבעבר. זה מעבר למאבק מקצועי, זה מאבק גדול יותר בניסיון של הממשלה לקעקע את מי שהיא מחשיבה כהגמוניה. העובדה שהממשלה רוצה לשנות את החוקים כדי שהתמיכה הכספית תהיה מבוססת על מסחריות, היא ניסיון לשלוט בתוכן ופה זה כבר יותר מסוכן. אבל אני חושב שמה שעוד יותר מסוכן זה שתהיה צנזורה עצמית.
"הבעיה הנוספת עכשיו היא לא אפיקי השידור שאפשר להציג בהם בארץ סרטי תעודה - כי מאז שתאגיד השידור עושה את מה שהוא אמור לעשות כערוץ ציבורי, יש מקום לתעודה גם שם, בנוסף ל־HOT8 ול־yesדוקו. הבעיה היא שבגלל המעמד הפוליטי של ישראל והאופן שבו היא נתפסת היום בעולם התרבות נסגרו בפני היוצרים כאן אפיקי המימון מחו"ל, וסרטים בסדר הגודל שאנחנו עושים מחייבים השקעה מחו"ל. אנחנו כבר מרגישים איך הדלתות נסגרות. כל מיני ערוצים בפינלנד ובשבדיה שהיו משקיעים בסרטים שהם לא רק פוליטיים, לא ישקיעו עכשיו במשהו מישראל".
בעולם שתיארת, איך מתמודדים עם הטענה שסרטך מוצג ב־yes דוקו, הערוץ שבן זוגך גיא לביא הוא המנהל שלו?
"אני מודע למעמד שלגיא יש בעולם הדוקומנטרי, ובתור יוצר אני מכיר את מנעד הרגישויות הקיימות. העולם הדוקומנטרי אכן קטן אבל אני פעיל בו כבר 30 שנה. מבחינה יצירתית אין שום בעיה כי הרקורד שלי מתחיל עוד לפני שגיא נכנס לתפקיד. כשגיא עוד היה סטודנט, לי היתה כבר מועמדות לאוסקר על 'חדר מלחמה', כך שמבחינת תוכן אין בעיה. ובתור מפיק אף פעם לא חתמתי על חוזה ואין לי שום קשר עסקי עם yes. אני יודע שזה נשמע מצחיק אבל ההפרדה בבית מאוד מאוד ברורה. גיא ואני ביחד כבר 25 שנה, יש לנו שני ילדים. אני מעורב בהרבה סרטים והוא מעורב בהרבה סרטים והדבר האחרון שאתה רוצה לדבר עליו כשאתה מגיע הביתה זה על זה".
אם לא על תעודה, אז על מה כן?
"על הרבה סדרות של נטפליקס".
