הסופר סמי מיכאל הלך לעולמו בגיל 97
הסופר סמי מיכאל הלך לעולמו בגיל 97
סמי מיכאל תמיד הפנה זרקור אל המנודים והנידחים, ובספריו רבי המכר "חצוצרה בוואדי", "ויקטוריה" או "סופה בין דקלים" הכניס אותם לכל בית בישראל. ברומן "חסות" היה הראשון "שהראה ערבי כבן אדם" וספרו "שווים ושווים יותר" הפך למטבע לשון שמגדיר את הקיפוח החברתי. אף שזכה לפרסים וכיבודים יחסו למדינה "לא היה של אהבה ממבט ראשון. התחלתי לכתוב בעברית רק כשהתחלתי לחלום בעברית"
הסופר סמי מיכאל הלך לעולמו בגיל 97. מיכאל היה קול נדיר בספרות הישראלית: קולו של הדו־קיום היהודי ערבי. הרקע האידיאולוגי הקומוניסטי שלו, שרואה אדם כאדם ללא מלבושים אתניים, לשוניים או תרבותיים, ניכר כמעט בכל יצירותיו. הוא פירסם שורה ארוכה של רומנים, מחזות, ספרי עיון, ספרי ילדים ונוער וגם תרגומים מערבית. הוא זכה להצלחה ולהכרה ולפרסים ספרותיים, בהם פרס עגנון ופרס ברנר, וידע לתאר היטב קונפליקטים של זהות ונאמנות.
"עד שאני עומדת ומגהצת את מדיו של אלכס תפסתי פתאום מה אני עושה. הרבה גברים ישראלים לובשים מדים שכאלה הרגו ערבים. המשכתי את המלאכה מוכנית ואצבעותי מותחות את האריג לפני חרטומו של המגהץ, וריח האדים באפי. והמדים האלה כשהם על גופו של אלכס יהיו מטרה רצויה לכל חייל ערבי או לוחם פלסטיני". אלה המחשבות של הודא, גיבורת הרומן "חצוצרה בוואדי" מאת סמי מיכאל מ־1987. יכול להיות שהיום רומן כזה לא היה יכול להפוך לרב מכר, ולא היה נכנס לתוכנית הלימודים. אבל אז ישראל היתה שונה.
"חצוצרה בוואדי" תיאר סיפור אהבה יפהפה — ברית של נידחים בשולי החברה הישראלית — בין הודא הערבייה הנוצרייה ואלכס היהודי העולה החדש, שנפגשים בבניין בוואדי ניסנאס בחיפה, ערב מלחמת לבנון הראשונה. הוא מגויס למלחמה, היא מגהצת לו את המדים ערב לפני.
מיכאל נולד בבגדאד שבעיראק ב־1926 בשם כאמל סלאח. במלחמת העולם השנייה, כשעוד היה תלמיד תיכון, היה חבר במחתרת הקומוניסטית שפעלה למען דמוקרטיה וזכויות אדם. ב־1948 הוצא נגדו צו מאסר, הוא ברח לאיראן למשך שנה וגם שם המשיך בפעילות פוליטית, וב־1949 ברח לישראל. הוא נחת בחיפה, והתאהב בעיר שהזכירה לו את בגדאד.
באופן טבעי, כתב בערבית. הסופר אמיל חביבי הזמין אותו להיות חבר מערכת בעיתון "אל איתיחאד". הוא פירסם שם וב"אל ג'דיד" סיפורים ומאמרים בערבית אך ב־1955 פרש מהמפלגה הקומוניסטית בעקבות הגילויים על מעשי הזוועה של סטלין. הוא סירב לקבל פנקס אדום של מפא"י ומצא עבודה בשירות ההידרולוגי של משרד החקלאות, שם עבד עשרות שנים.
הרומן הראשון שלו מ־1974 היה "שווים ושווים יותר". הספר עסק בחיי העולים החדשים בישראל של שנות ה־50, ובחיים במעברות. הוא תיאר את היחס המזלזל שסבלו ממנו תושבי המעברות, וכותרתו הפכה למטבע לשון שהנציח את האפליה בישראל.
ב־1977 פירסם את הרומן "חסות", המספר על מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט ייחודית: ארגון שמאל של יהודים וערבים בחיפה חווה ביחד את המלחמה. במרכז הרומן שולה, פעילה קומוניסטית, אם לילד עם צרכים מיוחדים, הנשואה למרדוך, שגם הוא חבר בארגון שמאל. מרדוך גויס למלחמה ולא ברור מה עלה בגורלו. בינתיים חברי הארגון מבקשים ממנה להסתיר בביתה את פתחי, משורר ערבי שחולם על תבוסה לצבא הישראלי. בינה לבין פתחי נוצר מתח רב, המבוסס על משיכה ורתיעה ועל אידיאולוגיות סותרות.
"'חסות' זה הספר הראשון שמציג את הערבי כבן אדם כמונו", אמר מיכאל בשיחה שקיימנו ב־2018 בביתו בחיפה. "עד אז הערבי תואר בספרות העברית כאויב. השונות של הערבים היתה מהולה בהרבה גזענות, שאנחנו היהודים כביכול שייכים לגזע עליון, גזע הומאני, אינטלקטואלי, בעוד שהיריב מדשדש כתת־אדם, כפושע, כשודד, כפועל במוסך, וכך הדמות שלו השתקפה על פי רוב בספרות העברית... ראיתי את העוול שנעשה לערבים לא רק על ידי הממשל הצבאי אלא גם על ידי הספרות העברית. זה גם הפסד ענק לספרות וגם עיוות המציאות".
מיכאל היה אדם מעורב פוליטית וחברתית, וביטא לעתים קרובות עמדות שמאל בלתי מתפשרות. מאז 2001 שימש יו"ר האגודה לזכויות האזרח בישראל. "אני יציר של המאה ה־20 שהיו בה שתי מלחמות עולם, שואה, עמים שלמים כמעט נמחקו, והעם היהודי שילם את המחיר הכבד ביותר", אמר. "ההתפתחות שלי כילד, כנער, כבחור צעיר, חפפה את עלייתה של גרמניה הנאצית והטירוף שאחז ביבשת הכי מפותחת, הכי תרבותית, הכי הומאנית. אז מה יגידו מדינות נחשלות ומפגרות? אמנם ניצחנו את גרמניה הנאצית אבל המורשת שלה חיה וקיימת עד היום — אצל לאומנים קיצונים, אצל דתות שאיבדו צלם אנוש, בהסתות ושנאה כלפי האחר ופחד ממנו. אני חציתי גבולות של פחד ומצאתי שכל הגבולות האלה מיותרים".
מיכאל השאיר אחריו שני ילדים, דקלה ואמיר, מנישואיו הראשונים לאשת החינוך מלכה מיכאל, ואת אשתו השנייה העיתונאית והפעילה החברתית רחל יונה מיכאל. אחותו של מיכאל היא נדיה כהן, אלמנתו של איש המוסד הישראלי אלי כהן.
"סמי מיכאל היה סופר גדול ואדם גדול, אצלו זה הלך ביחד", ספד לו פרופ' יגאל שוורץ, שהיה עורכו וידידו. "התכונה הכי בולטת שלו כאדם וכסופר היתה שהוא הומניסט במובן הכי עמוק של המילה. הוא יצר מבטים פנורמיים על קהילות חברתיות על כל גוניהן בהקשר שלנו במזרח התיכון. הוא לא נרתע מקונפליקטים ולא נרתע מביקורת, אבל תמיד כשהיה מתח בין הפוליטי לאנושי — האנושי ניצח אצלו. הוא לא זכה לכבוד שהיה ראוי לו".
שוורץ מתכוון אולי לפרס ישראל, אבל בשעתו כששאלתי את מיכאל על כך, השיב: "זה שלא זכיתי מוכיח לי שאני הולך בדרך הנכונה. בקלי קלות יכולתי לקבל את פרס ישראל וליהנות מכל ההנאות אם הייתי הולך בדרך שרצו שאלך בה... זה הוצע לי כל הזמן, לחצו עלי, לא פיזית אלא מנטלית, להתבדל, לשנוא ערבים, להיות חלק מהזרם השליט בספרות העברית, לראות בערבים האויב הזר בעוד שאנחנו חיים בתוכם. וזה לא קל להיות קול בודד, לא הסכמתי אני חושב ששני הצדדים נושאים אותה אשמה: גם הערבים גם היהודים עושים אותן השגיאות".
על מקומו בישראל אמר אז: "הגעתי לכאן בלי לדעת את השפה, בלי החלום הציוני של התבדלות מן העולם, בלי השאיפות הלאומיות של הימים ההם, גם בלי לתרום כהוא זה להקמת המדינה. הגעתי עם הצבע הלא נכון, השפה הלא נכונה.... זו לא היתה אהבה ממבט ראשון. נעשיתי אזרח ישראלי רק בזכות הילדים שלי שנולדו כאן, ואמרתי שזו המולדת שלהם ולכן היא תהיה גם המולדת שלי. והתחלתי לכתוב בעברית רק כשהתחלתי לחלום בעברית".
אלמוג בהר, סופר, משורר וחוקר ספרות: "סמי מיכאל העניק לנו מפות ספרותיות בעלות סימונים ברורים של קווי אורך ורוחב. דרכו פגשנו את בגדאד ב'ויקטוריה' וב'חופן של ערפל', את המעברה ב'שווים ושווים יותר' ואת חיפה ב'חצוצרה בוואדי'. מה שלא הבנו — ואנחנו צריכים להבין עכשיו — היה שהוא העניק ושרטט לנו גם מפות לעתיד, ספרותיות, אבל ממשיות. הוא השלים בדמיון את מה שחסר לנו בדמיון, כדי שנוכל לחיות מחדש חיבור של עברית וערבית כאפשרות עתידית. במובן הזה הספרות שלו, כמו כל ספרות גדולה. היתה טרנספורמטיבית".
רוביק רוזנטל, עיתונאי וסופר, מחבר ספר השיחות עם מיכאל "גבולות הרוח": "בספר קיימנו דיאלוג מתמשך שבו נגענו במכלול הנושאים שהעסיקו את שנינו כישראלים: זהות, מורשת, פוליטיקה, שפה וספרות. באנו מעולמות שונים, אני מהפזורה הגרמנית והוא עולה צעיר מעירק, אבל התחברנו גם כי השקפת העולם של שנינו הייתה הומניסטית־אוניברסלית. מקורות ההשראה שלו היו הסופרים האירופיים, בעיקר הרוסים, והוא דבק באמונות של השמאל הקלאסי: שוויון בין בני האדם, חתירה לשלום בין אויבים מרים, והבנה שהתרבות היא מפתח מרכזי לקיום האומה ולא החרב. הוא התקומם על כך שכינו את הספרות שלו 'כתיבה אתנית', ועם זאת הוא היה הנציג המוסמך והמוביל כסופר של העדה המפוארת של יוצאי עיראק.. הוא היה אדם חילוני בכל רמ"ח איבריו ואמר 'אני פונה למצפוני: זו התפילה שלי'. שיחה שלמה הקדשנו לנוף הארץ, שאותו אהב יותר מכל".
ד"ר יוסי יונה, פילוסוף, סופר, ח"כ לשעבר וגיסו של סמי מיכאל: "סמי מיכאל היה סופר ופורץ דרך. איש שחי בעת ובעונה אחת בעולמות תרבות שונים וחש בן בית בהם. הוא ידע למזג בכתיבתו בין המקומי, המציאות המורכבת ורבת הפנים שבתוכה חי ופעל לבין מסורת כתיבה של גדולי הספרות העולמית. הוא ידע לעסוק בקונפליקטים הקיימים בחברה הישראלית אבל כתיבתו מעולם לא היתה פמפלטית. היא נתנה ביטוי לעומק ולמורכבות של הנפש האנושית על מופעיה היפים והכעורים. ובדומה לסופרים גדולים, כתיבתו תמיד הודרכה על ידי מחויבות לערכים אוניברסליים והומניים, בין אם נגע במתח בין מזרח למערב, בין יהודים לפלסטינים, בין מזרחים לאשכנזים או בין נשים לגברים. איכות זו הנגישה את כתיבתו לקוראים ברחבי העולם".
