"אותנטיות מתאימה לאנשים שיודעים מיהם. ואני לא חושב שאני יודע"
"אותנטיות מתאימה לאנשים שיודעים מיהם. ואני לא חושב שאני יודע"
אהד פישוף, מייסד להקת "נושאי המגבעת", מוזיקאי וכוריאוגרף, מוציא ספר המתבסס על ילדותו ביישוב מוצא. "אלה מקטעי זיכרונות, אני לא יודע מה היה הקשר שלהם למציאות האובייקטיבית, וזה גם לא כל כך חשוב", אומר האמן הנחשב שכל מה שהוא עושה יהיה תמיד נגד כיוון הזיפים
"האנשים הם אנשים. הכלבים — כלבים. הקטגוריות הן קטגוריות. הציפורים מקציפות. הסיפור נולד עם השפה. השפה היא העור". את המילים האלה כתב המוזיקאי והכוריאוגרף אהד פישוף בשטף יצירתי לפני כמה שנים, והן פותחות את הטקסט שהפך לסדרת עבודות וידיאו ומיצב, אחר כך למופע ולבסוף לספר, שנקרא "המקל המדבר לומד עברית".
"ב־2016 הופענו בברלין", הוא מספר על הולדת הספר. "קמנו בבוקר, כולם הלכו לאגם ואני לא רציתי ללכת, אז נשארתי לבד בבית. התיישבתי, פתחתי את המחברת ופתאום כתבתי, זה משהו שאף פעם לא קרה לי בכתיבה: כתבתי רצוף שעתיים, בלי לדעת מה אני עושה, בלי לתכנן. כשסיימתי היו שם שלושת הפרקים הראשונים של הספר".
פישוף (53) הוא אמן רב־תחומי. יוצר מוזיקה, מחול, אמנות פלסטית, סאונד, וידיאו ופרפורמנס. הוא מוכר לרבים כסולן הלהקה הירושלמית "נושאי המגבעת", שפרצה בשנות ה־80 והביאה צליל אחר לגמרי וחד־פעמי למוזיקה הישראלית. הוא היה מבקר מוזיקה ב"כל העיר" והיום ממשיך בפעילות מוזיקלית בהרכב "הפה והטלפיים" שמוציא אלבום כל שש שנים, מלמד אמנות במדרשה בבית ברל ובבצלאל, וגם מורה לגאגא. נשוי לכוריאוגרפית והאמנית נועה צוק (השניים פרודים, הורים לשניים), והם יוצרים ומופיעים יחד.
"המקל המדבר לומד עברית" (הוצאת פרדס) הוא קריאה מאתגרת, וכמו רוב היצירות של פישוף דורשת פענוח. זה טקסט אסוציאטיבי שבסופו של דבר מתאר את ילדותו ביישוב מוצא שליד ירושלים. יש בו דמויות שמופיעות שוב ושוב, אין להן שמות אלא כינויים: לוחם העבר, האיש ההולך וקורא, האשה הגבוהה, המייסד, הנחש, הלהקה. בסוף הספר מופיע טקסט בעברית ובאנגלית שנקרא "או הנרי", והוא מחולל דיאלוג בין הדמות הבדיונית הנרי, המופיעה בשיריו של המשורר האמריקאי ג'ון ברימן, ובין מתורגמנית לעברית, שבתחילה מתרגמת את דבריו מהימנה, ובהמשך פורשת אל הדיבור העצמאי. פישוף מתכנן לעשות הופעות השקה מיוחדות לספר בחודש הבא, ברחבי הארץ.
"תמיד כתבתי", הוא אומר. "תמיד היו לי מחברות. תמיד כתיבה היתה דרך לבדוק כל מיני דברים. ולספר הזה היתה דרך התהוות פתלתלה: התחלתי לחשוב על הסיפורים עם הדמויות האלה ב־2010, ועשיתי את זה בצורה של סרט אנימציה, עבודה שקראו לה Hoon. יצרתי גם מפה שהצגתי במוזיאון פתח תקווה. אחרי שכתבתי את הטקסט ב־2016 דיברתי עם חברי, הסופר אסף גברון. שנינו גדלנו במוצא. הוא התחיל לעבוד על רומן שעוסק בזיכרונות ילדותו, וגם אני בעצם, רק בצורה מאוד שונה".
גם אל הספר הזה אפשר להתייחס כאל פרפורמנס טקסטואלי שדורש ביצוע ופענוח תוך כדי קריאה. "באמת הדבר הראשון שעשיתי עם הטקסט הזה היה מופע ב־2018. על מסך וידיאו הופיעה קריינית שדיברה את הטקסט, ואני הייתי סוג של טכנאי סאונד או נגן, יצרתי את הפסקול שלה, והרקדנית מאיה תמיר היתה הגוף שביצע את זה. הקול היה של אורלי מורג, קריינית קול ישראל. אורלי מכירה אותי מגיל מאוד צעיר, היא הגישה במשך שנים את 'קצת אחרת' שערך יוסי כסיף ברשת ג', תוכנית למוזיקה אלטרנטיבית. אני הייתי מהילדים־המאזינים הקבועים, וגם התארחתי אצלם באולפן. בעצם היא ויוסי היו הראשונים שהשמיעו אותי אי פעם, איזה קטע שכתבתי בגיל 13 וחצי".
לפעמים נראה שהמובנות של היצירות שלך היא רק אופציה.
"מה זה מובנות?".
לתפוס את היצירה בצורה שכלית, להבין מה היא אומרת.
"כלומר, איזשהו סדר רציונלי?".
כן, לוגוס.
"בשבילי יש הרבה סוגים של סדר והרבה סוגים של הבנה. דווקא הסדר הרציונלי והליניארי הוא הסדר הכי פחות שמיש. אנחנו הכי נדרשים לו בשביל להתמצא בעולם, אבל הוא הכי מוגבל ביכולת שלו לתאר את החוויה האנושית. ולכן אנחנו נדרשים לשפות אחרות: ויזואליות, צליליות או שיריות. אני חושב שהרבה משוררים, ציירים ומלחינים התבססו על הדבר הזה שאתה לא בדיוק מבין, אבל אתה לגמרי מבין. אני אוהב את התחושה הזאת של קצה ההבנה, ולא קשה להגיע לשם, כי מה שאנחנו יודעים יחסית למה שאנחנו לא יודעים הוא ממש כלום, הוא פסיק. גם המוזיקה היא יותר מטוב או רע, והאקשן מתחיל ברגע שמצליחים לעשות צעד אחד מעבר לטוב ולרע. שם יש סקרנות והשהיה".
כאמור, הספר הוא סוג של זיכרונות עבר. כשפישוף נשאל איך הוא זוכר את ילדותו במוצא, הוא משיב ש"בשבילי זה עניין סובייקטיבי שקשור למקטעי זיכרונות שנחרתו בי, ואני לא יודע מה בהכרח היה הקשר שלהם למציאות האובייקטיבית. זה גם לא כל כך חשוב. זה מקום מאוד מיוחד וחלומי, התודעה שלי התעוררה בתוך הנוף הזה".
האלבום הבא של "הפה והטלפיים" אמור לצאת ב־2025. גם את הפעילות של ההרכב, שחבריו הם פישוף, רם אוריון ואסף גברון, הוא רואה כחלק ממה שהוא מגדיר "מוזיקה פיקטיבית". כלומר, "להקות מומצאות, תרבויות שלא קיימות. כשאני גדלתי, אחד הרעיונות הפופולריים היה הרעיון של 'המוזיקה האותנטית', של להקת הרוק כדבר דטרמיניסטי. מוחלט. שכל כולו משקף איזו אותנטיות. מצד אחר היה גם זיגי סטארדסט של דיוויד בואי, כוכב רוק שממציא דמות וכותב לה שירים, כששמעתי את זה בפעם ראשונה זה העיף אותי — הפיצול הזה של המציאויות".
אולי זה גם הפער האירוני.
"נכון, זה הפער האירוני. וזה גם החופש. אותנטיות אולי מתאימה לאנשים שיודעים מי הם. אני לא בדיוק ידעתי מי אני, ואני גם לא חושב שהיום אני יודע. אז הרעיון שיש איזה ‘אני אותנטי’ שעכשיו יפתח את הפה ויספר על עצמו לא כל כך מעניין אותי. אבל היכולת להמציא, לדמיין, לגלם — זה דיבר אליי. את זה הבנתי".
השנה נפטר מבקר המוזיקה קובי אור על שמו קראתם ללהקה "נושאי המגבעת של קובי אור". פיסות של מציאות שנעלמות מכאן, ודאי בשנתיים האחרונות.
"כן, זה כל הזמן קורה, מגיעים שינויים, עד שאתה מסתגל הדברים שוב משתנים. עם זאת, הרבה מהדברים שקורים עכשיו בעולם — האנושות מדברת עליהם כבר מסוף מלחמת העולם השנייה. הפילוסופיה, האמנות והספרות תמיד מקדימות את זמנן. עכשיו הטכנולוגיה והתנאים הפוליטיים מבשילים למציאות הזאת ומאפשרים לה לקרות באמת: עם ה־AI ועם טראמפ ועם הפופוליזם והתאגידים והרשתות החברתיות. כשאתה קצת חושב על זה, אתה מבין שזה חייב להיות ככה. אין שום דרך אחרת שמשהו ייווצר".
