"איפה אנה פרנק": מתמקד בחברה הבדיונית של אנה, וממקם אותה באמסטרדם של היום
"איפה אנה פרנק": מתמקד בחברה הבדיונית של אנה, וממקם אותה באמסטרדם של היום
סרט האנימציה "איפה אנה פרנק" של ארי פולמן שרד בעיות בהפקה, קשיים כלכליים, מגפה עולמית, התקף לב בהקרנת הבכורה וקרן ישראלית שביטלה את תמיכתה בגלל שהפליטים שמצוירים בו הם ערבים. עם עלייתו סוף סוף למסך מסביר האנימטור הראשי יוני גודמן: "זה סרט לילדים על החיים עכשיו. אנה פרנק היא נערה זועמת שתקועה עם ההורים המעצבנים ועם החברים שלהם. היה חשוב לנו לבדוק בו האם היא בן אדם או סמל"
"בעולם מושלם יש לך אולפן אחד עם כסף וקבוצה של אנימטורים הכי מוכשרים, שיודעים שכאשר הפרויקט הנוכחי ייגמר הם יתחילו בפרויקט חדש, ויקבלו תנאים ופנסיה", מסביר יוני גודמן, האנימטור הראשי של הסרט החדש "איפה אנה פרנק", שיצר יחד עם הבמאי ארי פולמן. "אבל לפי שיטת הקו־פרודוקציה אתה מקבל כסף — 20 מיליון יורו, אחת ההפקות היקרות באירופה — מבלגיה ואתה צריך להשקיע אותו בבלגיה, וכסף מלוקסמבורג צריך להשקיע בלוקסמבורג. ואם הסטודיו לא עומד בקצב או הרמה לא מספקת והם לא עובדים בלוח הזמנים, מחפשים עוד השקעות. ב'אנה' הגענו ל־15 אולפנים שונים, אבל כבר ידעתי מה צריך לבקש, נהניתי מהניהול".
זו לא היתה המהמורה היחידה בדרך. כאשר פולמן פנה אל גודמן, הוא סיפר לו על מה שמכונה "קללת אנה פרנק". גודמן מתאר: "עשו סרט אחד בשנות ה־50, והיו הצגה, מחזמר ועוד ניסיונות לסרטים, וכולם לא רק שנכשלו, אלא קרסו והפילו את האנשים שעשו אותם כלכלית וגם נקשרו לפרויקטים הללו תאונות ומיתות משונות".
אבל גודמן (שעשה ביחד עם פולמן גם את סרטי האנימציה הקודמים שלו "ואלס עם באשיר" ו"כנס העתידנים") לא התרשם מהנבואה השחורה ונרתם לפרויקט, שנמשך שמונה שנים, ונהפך לפרויקט מורכב שדרש כאמור ניהול 15 אולפני אנימציה ו־250 אנימטורים מישראל, לוקסמבורג, בלגיה, ספרד, צרפת, אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה, מלזיה והפיליפינים. וזה בזמן שהקורונה עצרה הכל, כולל סגירה של בתי קולנוע, ואפילו ההקרנה החגיגית בפסטיבל קאן בשנה שעברה נפתחה בצעקה של אימה מהקהל, כי מישהי באולם חטפה דום לב, עוד בטרם הוקרן פריים מהסרט.
אבל בסוף הסרט מוקרן. "איפה אנה פרנק" הוא יצירה יפהפייה ומרגשת, שמודעת לכך שהיומן ודמותה של אנה הם אולי הייצוגים המזוהים ביותר עם השואה, ולכן אינה חוזרת ומספרת את סיפורם מבראשית, אלא בעיקר שמה במרכז את קיטי, החברה הבדיונית שאליה אנה ממענת את היומן, וממקמת אותה באמסטרדם של היום.
הרעיון שפולמן יעשה את הסרט הגיע מקרן אנה פרנק, שהקים אוטו פרנק, אביה של אנה, לשימור זכרה. "בתחילה ארי לא רצה, אבל אז פנה לאמו, ניצולת שואה בת 99, ואישה מרשימה, והיא אמרה לו שיעשה את זה", מספר גודמן. בסוף הסרט מקדיש פולמן את הסרט להוריו "שהגיעו לאושוויץ בשבוע שהגיעה אליו משפחת פרנק".
4 צפייה בגלריה
סקיצות לדמותה של אנה. "ילדים יודעים להתמודד עם עצבות. הם מחפשים להתמודד עם רגשות חזקים"
(צילום: באדיבות יוני גודמן)
"אנחנו ביטלנו את עניין הקללה כמובן", אומר גודמן, "אבל העובדות הן שהיתה קורונה שהקשתה מאוד על ההפקה, היו בעיות תקציב שעד היום ארי לא יצא מהן לגמרי, היו כל הווריאנטים שדחו את מועדי ההפצה בבתי הקולנוע, אף גוף סטרימינג לא רכש את הסרט, ואפילו לי היו עניינים אישיים וארי נפצע קשה מתאונת שיט — דברים שאתה אומר 'מה עוד?'".
כל זה כמובן בממד המיסטי והאנקדוטלי אבל היו גם התערבויות וקשיים שמקורם מאוד גשמי.
כמו למשל ההחלטה של אחת הקרנות הישראליות למשוך את התמיכה מהסרט לאחר שכבר תקצבה אותו: "בכירה בקרן ראתה ראף־קאט של הסרט (גרסה כמעט סופית — ר”ק), וחרה לה שהפליטים שמוצגים שם הם ערבים. היא פנתה ליתר חברי הקרן ואלה החליטו לבטל לנו את התקציב. זאת ההשערה שלנו לביטול".
לדברי גודמן, "הנקודה שלנו בסרט היתה שצריך להסתכל על אנשים כאנשים. אנחנו אמורים למנוע זוועות, בעינינו זה המסר של היומן ושל אנה. אנה כותבת על הרוע האנושי וזה שהיא לא מבינה אותו. היא מסתכלת סביב בהרבה תסכול ולא מבינה למה אנשים לא יכולים להסתדר, וכך גם בהקשר של הפליטים: המסר שאנחנו חונכנו על פיו הוא שבגלל שאנחנו ניצולי שואה, אנחנו צריכים לעזור לאנשים ולגלות חמלה כלפיהם. הרבה אנשים לא אהבו את העיסוק שלנו בפליטים, הם הרגישו שאנחנו משווים בין השואה לבין מצבם. זאת ממש לא היתה הכוונה. הסיפור על הפליטים בסרט בא מארי, אבל בעידודה של קרן אנה פרנק".
למה הפכתם את קיטי לגיבורה?
"הרעיון לשים את קיטי במרכז הסרט נבע מהרצון להביא את ההתרחשויות לכאן ולעכשיו. למצוא את הדרך לספר את הסיפור, בעיקר לילדים, שהם קהל היעד של הסרט, ובשאיפה שיקראו את 'יומנה של אנה פרנק' ואת ספר הקומיקס שנכתב יחד עם הסרט של פולמן והמאייר דוד פולונסקי. היה גם חשוב לדבר על החיים עכשיו, על האם אנה פרנק היא בן אדם או סמל".
ובכך שהתמקדתם בקיטי החזרתם את אנה למעמד של אדם ולא סמל?
"כן, היה חשוב לנו להביא אותה לא כסמל אפי של השואה. בסרט שלנו, קיטי הבדיונית שאנה המציאה מתעוררת בהווה מבלי לדעת מה עלה בגורלה של אנה ובכלל מה קרה בהיסטוריה. היא יוצאת מבית אנה פרנק ומנסה להבין מה קורה סביבה. דרך החיפוש אחרי אנה היא מבינה איך העולם השתנה".
את היומן קרא גודמן, בן 46 כיום, לראשונה כשהיה בן 16, ושוב לפני שהחל לעבוד על הסרט. "כשאתה קורא אותו כילד או כנער, זה מאוד נגיש. לא סיפורי זוועה על השואה, אלא על ילדה, מאוד טינאייג'רית, שכותבת באופן מרתק. כמבוגר אתה מבין לאילו דקויות היא הגיעה. הצורה שבה היא מסתכלת על העולם ומאבחנת אותו. היא מבטאת מדהים את העניין הזה של להיות נערה זועמת שתקועה עם ההורים המעצבנים ועם החברים שלהם. היא מדברת על הפחדים שלה, פותחת חלון לבן אדם שחי עם פחדים. יש לי חמישה ילדים, ואני לא יודע אם הם היו יכולים לעבור שבוע ככה".
4 צפייה בגלריה
איורי אנימציה לאנה פרנק בסרט. "היה חשוב לנו להציג אותה לא כסמל לשואה"
(באדיבות יוני גודמן)
בסרט, כמו בספר, אין סיפורי זוועה, וכפי שגודמן מגדיר, הסרט מיועד לבני 10 ומעלה. האנימציה צבעונית, יפה ומזמינה וכך גם הסיפור, אבל הזוועה מחלחלת.
הנאצים בסרט הם לא ישויות אנושיות אלא מין שדים עם מסכות מוות, המזכירים קצת את אלה מ"המסע המופלא" של מיאזאקי. "הנאצים עברו המון גלגולים", מספר גודמן. "ניסינו להסתכל מנקודת המבט של אנה, מהו הפחד האולטימטיבי — בחרנו בדמות שהיא אטומה לגמרי, אי אפשר לגשת עליה, אין לה הבעות".
באחת הסצנות המרשימות בסרט מתנהל קרב של כל כוחות הטוב מול השדים. הטובים דוהרים במדרון על סוסים, אנה רכובה עם קלארק גייבל על אחד, ולצידה גרטה גארבו ולידם אלים יוונים ואמאזונות, גיבורי מיתולוגיה, מהדברים שאנימציה מאפשרת. "היא התעניינה מאוד במיתולוגיה בעיקר מיתולוגיה יוונית. זאת סצנה שמראה איך היא מתמודדת עם הפחדים שלה באמצעות דמיון", אומר גודמן.
בצד סצנות כאלה יש בסרט גם ההבנה שוברת הלב שאנה מתה.
"נכון. אבל ילדים יודעים להתמודד עם עצבות. הם מחפשים להתמודד עם רגשות חזקים".
