טלוויזיה סדרת "סיפור אמיתי" לא מספרת סיפור אמיתי
טלוויזיה
סדרת "סיפור אמיתי" לא מספרת סיפור אמיתי
הלהיט של נטפליקס, מלא בתפניות מפתיעות, גופות מדממות וכוכב ענק - קווין הארט, שמגלם גיבור כל כך אנוכי עד שקשה לאהוד אותו
התחלתי לצפות בסדרה החדשה של נטפליקס "סיפור אמיתי" עם קווין הארט ווסלי סנייפס בסקרנות. עם שני כוכבים כאלה וקידום חזק של נטפליקס, איך אפשר שלא? אבל כשנמצאה גופה של אשה, נטולת הזהות והחשיבות, במיטת הכוכב, זמן קצר אל תוך הפרק הראשון, החלטתי לוותר.
עייפתי מהקלישאה התסריטאית הזאת - אשה מתה בתפקיד ההנגאובר שמניע את העניינים. אבל אז הסדרה התברגה למקום הראשון בסדרות הנצפות ביותר של נטפליקס בישראל, ובעשירייה של הפופולריות בכל העולם, והחלטתי בכל זאת להמשיך. אחרי צפייה בכל שבעת הפרקים מתברר כי הקלישאה הזאת מקבלת תפנית, ובכלל כל הסדרה מלאה בתפניות מפתיעות, וגם הרבה מאוד גופות. שביל מדמם. הסיפור הוא על כוכב קומי ענק מפילדלפיה, ממש כמו הארט (בתפקיד דרמטי ראשון ומוצלח), שאחיו הגדול קרלטון (סנייפס המצוין) מעורב בעסקים מפוקפקים, והוא משקולת תמידית על צווארו של האח המוצלח.
הסדרה עוסקת רבות ביחסי אחים, וגם ביחסי מעריצים וכוכבים, אבל למרות השם, ולמרות שלהארט יש אח גדול שבעברו היו מסובך בפלילים, היא לא מספרת סיפור אמיתי. אריק ניומן ("נרקוס") בדה אותו ממוחו, והארט, המפיק הראשי של הסדרה, השליך עליו קצת מחייו. הסיפור האמיתי הגדול בחייו של הארט, שאחיו הגדול האמיתי מכנה אותו "הקיד", הילד, אירע לפני כשלוש שנים, כאשר נודע שהוא עומד להיות המנחה של טקס האוסקר. בעקבות ההודעה צפו ועלו מיני בדיחות הומופוביות של הכוכב, וביקורת על הבחירה בו. ואז האקדמיה הציבה לו אולטימטום - להתנצל על הבדיחות הפוגעניות או לפנות את הדרך.
להפתעת רבים, הוא העדיף את האופציה השנייה. פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה. היו מי שחשבו ש"הסיפור האמיתי" בסדרה הוא מטאפורה או הקצנה למה שעבר מבחינה מקצועית הכוכב, שמאז הוא רק עולה ועולה. כי גם הסדרה היא רכבת הרים, רגע מתח אדיר רודף רגע מסוכן, ואז מנוחה קלה וחוזר חלילה. בתוך כל הטלטלות האלה לא ניכר שלכוכב, הקיד, יש עמוד שדרה. גם כשהוא לא עסוק בהישרדותו האישית. הצופים מוצאים את עצמם רוצים שהקיד ייצא ללא פגע מהמצב הזה, למרות היעדר המצפן המוסרי שלו, ואף שהוא אשם במעשיו לא פחות מאחיו המעצבן. ההזדהות עם האנטי־גיבור הזה הולכת ומחריפה, ככל שהאנוכיות של הכוכב מתעצמת. האהדה הזאת מחמיצה בגרון. אולי יש כאן אמירה של התבוננות פנימית. צריך ממש לאהוד את הארט כדי לחפש אותה. ואולי זה בכלל הסיפור האמיתי.
