המשוררת אילה בן לולו מנסה להצמיח שורשים
המשוררת אילה בן לולו מנסה להצמיח שורשים
המשוררת המוערכת מוציאה ספר פרוזה ראשון, ובו היא בוחנת באמצעות גיבורות סוחפות ומכמירות לב את המציאות הישראלית המגבילה ואת הביוגרפיה האישית שלה כבת למהגרים
"לא חשבתי שאהיה משוררת, התחלתי לכתוב מאוחר יחסית, בגיל 34, לא ידעתי שיש לי כישרון", אומרת אילה בן לולו, משוררת ועכשיו גם סופרת, עם צאת ספר הפרוזה הראשון שלה. מי שקורא שירה בשני העשורים האחרונים, מכיר אולי את שיריה של אילה בן לולו; שירים שהם גם חולמים וגם חותכים בבשר החי, מרחפים ופוצעים, שילוב של יופי ואכזריות. שירים על ביוגרפיה כואבת, על חוויה נשית מעורערת, על אימהות לילד אוטיסט. כעת רואה אור ספרה "מוגבל" (כנרת זמורה דביר), שכולל שתי נובלות מיוחדות מאוד, עם גיבורות סוחפות, ומציאות כל כך מציאותית שלפעמים היא הופכת סוריאליסטית. הנובלה הראשונה, "המשתלה", מספרת על רונית אפללו, בחורה צעירה שזה עתה השתחררה מהצבא, והיא אבודה לגמרי. ענייה, רעבה, בת בלי בית, הולכת לעבוד במשתלה אי שם באזור השפלה, ונשארת לגור שם, בביתו של עובד המשתלה, ברטי. רונית מאוד רוצה להפוך לבת שלו, לבת של מישהו. בנובלה השנייה "מוגבל" בחורה צעירה — אולי אותה אחת מהנובלה הקודמת, רק כמה שנים קודם לכן — היא חיילת בצה"ל שנזרקת מתפקיד לתפקיד והולכת מדחי אל דחי, וברקע אביה, אמה ואחותה, משפחה ענייה וקשת יום.
בן לולו נולדה ב־1968 להורים מהגרים ממרוקו, וגדלה בראשון לציון. כשהיתה בכיתה ו', העבירה את עצמה לבית ספר יסודי אחר. זה נשמע סיפור קטן, אבל הוא מייצג אותה מאוד. "הסתבכתי בחרם, ההורים שלי היו מהגרים ולא ממש הבינו את יחסי הכוח ולא יכלו באמת לעזור לי. כשהבנתי שהמנהלת לא עוזרת, הלכתי למחלקה לחינוך בעיריית ראשון, לקחתי טופס בקשה והחתמתי את אמא”. אבל בן לולו היא לא טיפוס של מסגרות, וזה לא שבבית הספר החדש או בתיכון או בצבא הכל הסתדר. "איכשהו סיימתי בגרות אקסטרנית", היא מספרת. "בצבא שירתי כפקידה בקריה, וגם שם נדדתי. אחרי הצבא עבדתי קצת כמלצרית, חסכתי כסף, נסעתי למזרח, גם היפנים זרקו אותי ולא נתנו לי להיות מארחת. גם להם לא התאמתי", היא צוחקת.
כשחזרה לישראל התחילה ללמוד, ועבדה כמה שנים בהייטק כמנהלת שיווק בחברת תוכנה, "הרווחתי מלא כסף, הייתי פרודוקטיבית, אזרחית למופת, שילמתי מסים. ואז ביום אחד הרגשתי שזה טפל וריק והתפטרתי. הלכתי ללמוד תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, ואז התקבלתי לסדנת השירה של 'הליקון' והתחיל הרומן עם הכתיבה". בינתיים נישאה, והיא אמא לשני ילדים — ילד בן 14 עם צרכים מיוחדים, וילדה בת 11. לצד הכתיבה עובדת בן לולו כנציגת הורים בוועדות החינוך המיוחד של משרד החינוך.
הנובלות ב"מוגבל" מכמירות לב. עד כמה שתי הגיבורות הללו הן את?
"קלייב ג'יימס, סופר ומשורר אוסטרלי, אמר פעם — ‘כל מה שסופר בספר הזה הוא אמת לאמיתה, אבל העובדות כולן בדיה’. כל אמנות נעשית בזיקה לביוגרפיה. אז במובן מסוים הספר נוגע בחוויות שכל אחד ואחת מאיתנו עברו, בישראל של שנות ה־80, בצבא, באתוס הביטחוני. הצבא נחשב לסמן חזק ולכור היתוך, מעין מערכת חינוך נוספת. תחנה חשובה בדרך להיותו של אדם אזרח מתפקד ויצרני. הרעיון של המשתלה מבטא אדמה, עבודת אדמה, שורשים. שורשים שחברת המהגרים נתלשה מהם והיא מנסה להצמיח שורשי אוויר. הספר נסב על שני הצירים האלה — הצבא ועבודת האדמה”.
הגיבורה שלך הולכת לעבוד במשתלה ונשארת לגור שם, אולי להשריש שורש.
"זה שייך לרסיסים של זיכרונות שלי מכל מיני דברים שעברתי, לקחתי, שמתי במעבד מזון ולחצתי על הכפתור. זה התערבב עם המציאות, ויצר משהו אחר”.
יש יופי במערכת היחסים שנרקמת בין הצעירה האבודה לגבר הבודד. ואגב, הוא לא מנצל אותה ולא מזיק לה.
"בסופו של דבר היא זו שמזיקה לעצמה. זה לא כתב אשמה נגד החברה. רונית בספר באה מתרבות המהגרים שהיתה פה. הרבה אנשים הגיעו ממקומות רעועים. ויש רצון גדול להיות חלק, למצוא את הזהות הנכונה, והחלק המאשים נדחק אצלי לגמרי, כנראה כי הרצון להתקבל חזק יותר. אין שם כעס”.
הרבה יוצרים בני הדור שלך וצעירים יותר באים חשבון עם הממסד האשכנזי.
"אבל לא גדלתי עם התרבות הזאת, ולא היה כעס אצלנו בבית. אני באה ממקום יותר שמרני. ממקום שמאוד מוקיר את הממלכתיות והישראליות. ההורים שלי מעולם לא נטמעו. הממלכתיות באה יותר ממערכת החינוך. ב־20 השנים האחרונות החל תהליך של כתות, גטואיזציה. אבל אני גדלתי בבית שבקומת הקרקע שלו גרה משפחה חרדית, בבניין ממול גר מנצח מאוד ידוע, בקומה הרביעית משפחה מרוקאית מרובת ילדים, לידם זוג של ניצולי שואה. זה היה רבגוני וכולנו שיחקנו ביחד בחצר. היום זה פחות ככה. השכונות יותר הומוגניות”
למה קראת לספר "מוגבל"?
"המילה מוגבל מקפלת שתי משמעויות — גם limited, כלומר כמות מצומצמת, וגם restricted, כלומר לא מיועד לעיניים של כל אחד. העברית מחברת בין שני המובנים. מוגבל זה כמובן הסיווג הביטחוני הכי נמוך שיש, אבל גם התכנים הרגשיים של הדמויות שלא צריכים להגיע לעיני כל. הגיבורות חיות ומתנועעות בזירות מאוד מוגבלות, במקומות סגורים, אטומים, רחוקים מהעולם החיצון, ואין להן שום יכולת לצאת מהעולם הזה. מוגבל זה גם המוגבלות של הגיבורות עצמן, בהתחשב בכלים שהן קיבלו כילדות. הן עברו את הסוציאליזציה וקיבלו כלים מוגבלים להתמודד עם המציאות בחוץ. ומוגבל הוא גם כוחה של הספרות לגאול. הספרות היא לא גאולה, היא פשוט הכרח".
