האלבום החדש של לורי אנדרסון: שיחה שהופכת לשירה
האלבום החדש של לורי אנדרסון: שיחה שהופכת לשירה
אלבומה החדש והמרתק של כוהנת האלטרנטיב לורי אנדרסון מוקדש לטייסת אמיליה ארהארט. הוא נשמע כפס הקול לאשה שהקדימה את זמנה ונותרה תעלומה
שש שנים חלפו מאז שלורי אנדרסון הוציאה את האלבום האחרון שלה, "Landfall", שעסק בנזקים שגרמה סופת ההוריקן סנדי לניו יורק, ובאופן ספציפי לביתה בווסט וילג', שמי השיטפונות מההדסון הגיעו עד אליו. הוריקן סנדי אומנם היכה ב־2012, אבל זו שיטתה של אנדרסון מאז פרצה לזירת הרוק האוונגרדי והאלטרנטיבי הניו־יורקי באמצע שנות ה־70: קודם היא יוצרת הופעה — לרוב זה אירוע מוליטמדיה של סרטים, צלילים ומילים מדוברות, מופע מוזיקלי לא קונבנציונלי שלרגעים נראה כמו שיחה ורק מדי פעם הופך לשירה, ורק אחר כך ההופעה מוקלטת.
אנדרסון היא קודם כל פרפורמרית בימתית (ועם הופעותיה השונות היא הגיעה כבר חמש פעמים לישראל) וכל אלבום עבורה הוא סיכום. אחרי ההוריקן ואחרי שבן זוגה לו ריד מת ב־2013, שני האסונות הפכו להופעה שרק לבסוף הפכה לאלבום. כך קרה גם עם התקליט החדש שלה, "אמיליה", שיצא ביום שישי: אנדרסון יצרה כבר ב־2000 הופעה שהועלתה בקרנגי הול ומבוססת על סיפור טיסתה האחרונה של אמיליה ארהארט, זו שממנה לא נחתה מעולם. שנים אחר כך גרסה של אותה הופעה ("משופרת", לטענת אנדרסון) נדדה ברחבי אירופה. וכעת יוצא האלבום. אם באלבום הקודם היא שיתפה פעולה עם רביעיית המיתרים מסן פרנסיסקו, קרונוס קוורטט, שעושה מוזיקה קלאסית באנרגיה של רוקנרול, את האלבום החדש היא יצרה בשיתוף עם המנצח דניס ראסל דיוויס, שעבד רבות עם פיליפ גלאס וקית ג'ארט.
עליי להתחיל מתלונה: אחרי שש שנות המתנה למוזיקה חדשה, האלבום נמשך 35 דקות בלבד. זה נשמע כמו מנחה מעט קמצנית. האלבום מסכם את ההיקסמות ארוכת השנים שלה מדמותה של אמיליה ארהארט, שהיתה הטייסת הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי וניסתה להיות הטייסת הראשונה שמקיפה את העולם. יומיים לפני שהשלימה את משימתה, ב־2 ביולי 1937 — מטוסה נעלם, ואיש לא יודע מה עלה בגורלם של ארהארט והנווט שלה, פרד נונן. רוב קטעי האלבום מבוססים על תשדורות הרדיו והמברקים שארהארט שיגרה ממסעה ("היא היתה הבלוגרית הראשונה", אמרה אנדרסון בריאיון). כמי שמכור למילים ולסיפורים ולחוש ההומור האירוני של אנדרסון ביצירותיה, המילים הטלגרפיות של ארהארט ולא של אנדרסון גם הן לא מספקת. רק בשלושת השירים האחרונים — העוסקים בהיעלמות, וברגעים שבהם התשדורות של ארהארט נקטעו — עוברת אנדרסון ממצב מצטט למצב מספר והאלבום מגיע לשיאו הרגשי והמוזיקלי.
למרות כל זאת, מדובר ביצירה אחת רצופה (שאומנם מחולקת ל־22 קטעים קצרצרים), אווירתית ומכשפת. אנדרסון מגייסת לצידה את הקול של אנוהני (לשעבר מ"אנתוני והג'ונסונס") והופכת את "אמיליה" לפרויקט אמביינט, של אלקטרוניקה ומיתרים, שנשמע כמו פס הקול של רוח הרפאים של אשה שפרצה גבולות, הקדימה את זמנה ונותרה תעלומה.
