הצלמת מיכל חלבין: "אין פסול בצילום מסחרי"
הצלמת מיכל חלבין: "אין פסול בצילום מסחרי"
נועה קירל, נגה ארז, אסירים באוקראינה וגוצ’י. לאמנית הבינלאומית מיכל חלבין, שצילומיה הוצגו במוזיאונים הנחשבים בעולם, אין שום בעיה לעשות קמפיין לסופר־פארם. "בשנים האחרונות הגבולות בין אמנותי למסחרי היטשטשו, אני ממש ערבבתי בין שני העולמות", היא אומרת לקראת תערוכה מקיפה מעבודותיה, שבמרכזה ערבובים נוספים המזוהים איתה: בין ילדות לבגרות ובין נשיות לגבריות
את הצלמת מיכל חלבין פגשתי ביום שבת בפלורנטין, בצילומים שעשתה לכרזת ההצגה החדשה ״רומיאו ויוליה״ של תיאטרון גשר. שני השחקנים הצעירים, לבושים בבגדים תקופתיים, אוחזים זה בזה, ישבו בתוך מכונית מכוסה בלשלשת של יונים על רקע בניין מרוח בגרפיטי. הצילום הזה, בעל טביעת היד הברורה של חלבין (47), הזכיר לי לרגע את אחד הצילומים המפורסמים ביותר שלה, ״אליסיה״, אותה ילדה המביטה דרך החלון, מהמושב האחורי של מכונית, שגבר נוהג בה. הצילום היה חלק מסדרת ״מוכר אך זר״ שהוצגה במוזיאון תל אביב במסגרת זכייתה בפרס קונסטנטינר לצילום ב־2008 ואף נרכש לאוסף ה־Moma.
6 צפייה בגלריה
נועה קירל בקמפיין לסופר־פארם. "לוק תקופתי, סטיילינג עכשווי", אומרת חלבין
(צילום: מיכל חלבין)
מאז אותה תערוכה הציגה בישראל פעם אחת בויצ״ו חיפה (מקום לימודיה), והשבוע היא פותחת תערוכה מקיפה ברזידנסי האמנים של גלריה שלוש ביפו העתיקה, ״העמדת/פנים״, המקיפה כמעט 20 שנות יצירה וארבעה ספרי צילום ממסעות צילום ברוסיה, מזרח אירופה וספרד. מרתק לראות כיצד התפתחה היצירה של חלבין ועם זאת שמרה על אותה מהות שמופיעה בכל עבודותיה: השבריריות של ההתבגרות, המצב החשוף שבין ילדות לבגרות, המגדר הנזיל, האנדרוגיני, והאופן שבו הנערים והנערות מציגים את עצמם מול המצלמה, כשלבגד העוטף אותם יש תפקיד מהותי בסט: מתאבקים בחליפות אימון צמודות לגופם, צוערים צעירים במדים מכופתרים, אסירים במדים מרופטים ומטדורים צעירים בחליפות ראוותניות.
״כשיצא הספר הראשון שלי ב־2008", מספרת חלבין, "עבדתי עם הגלריסטית אנדראה מייזלין בניו יורק. הייתי אז באוקראינה וצילמתי על הדרך איזו סדרה של נשף. נורא התלהבתי, באתי עם הצילומים לאנדראה ואמרתי לה ׳תראי איזה יופי׳ והיא אמרה לי ׳מה קרה לך? את עשית עכשיו בדיוק ספר שלם על דברים כאלה, את לא תציגי עכשיו את אותו דבר, נכון?׳. מפרספקטיבה של 20 שנה פתאום מבינים שאנחנו מתעסקים באותו דבר כל הזמן״.
בזכות הצילום הייחודי שלה והאסתטיקה יוצאת הדופן נהפכה חלבין לאחת הצלמות המוערכות והמבוקשות בשדה הצילום המסחרי הבינלאומי. עד הקורונה עבדה בעיקר באירופה ובארה"ב, שם גרה גם שנים לא מעטות, ויצרה שיתופי פעולה עם מיטב מעצבי האופנה. היתה לה הפקה גדולה עם המעצב אלסנדרו מיקלה מגוצ’י ל“הניו יורק טיימס”. פרויקט עם פייר קרדן ל’ווג איטליה’ וצילומים של קולקציית החורף עבור דיור.
בשנתיים האחרונות הקורונה עצרה את רצף הנסיעות והיא החלה לעבוד יותר בארץ: הפקות אופנה עם מעצבים כמו אהרון גניש והד מיינר, צילום כרזת תערוכת "הנשף" במוזיאון חולון, צילומים של השחקנית שירה האס למגזין "CR Fashion Book" ושל נגה ארז למגזין "את" והפרויקט המסחרי ביותר עד כה: קמפיין קולקציית משקפיים של נועה קירל עבור סופר־פארם.
איך הגעת לזה?
״הם הגיעו אליי. הם חיפשו משהו יותר אמנותי וראו את הצילומים שעשיתי למופע של ענבל פינטו. צילמתי פורטרטים של נועה על רקע של ציור תקופתי, כמו ציורים של פעם, ציורי רנסנס ובארוק. לוק תקופתי עם סטיילינג עכשווי. לגמרי הסגנון שלי״.
איך מגדירים אותך בתעשייה?
"עוף מוזר".
אין לך בעיה עם הפקות מסחריות?
"ממש לא. להפך. אני תמיד אומרת לסטודנטים שלי בבצלאל שאין שום דבר פסול במסחרי. להפך. אני חושבת שהגבולות בשנים האחרונות כל כך היטשטשו, לדוגמה הקמפיין שעשה מרטין פר עבור גוצ'י. יש צלמים מאוד גדולים שעוברים לצד המסחרי ושומרים על השפה האמנותית שלהם. גם אני באה עם הסגנון שלי. נגיד, בשיתוף הפעולה עם פייר קרדן, ל‘ווג איטליה’, ממש ערבבתי בין שני העולמות. צילמתי בפנימייה צבאית באוקראינה לפרויקט אמנות שלי, וזה נורא התחבר לי לעיצובים המוקדמים של קרדן. התקשרתי לסטייליסט שלהם, שהגיע לאוקראינה עם מזוודה, הלבשתי את המצולמים בבגדים האלה — וצילמתי אותם למגזין״.
הצוערים קיבלו תשלום?
"הם קיבלו משהו סמלי, כן, והם קיבלו תמונות, הם מאוד נהנו מזה".
בתערוכה מוצגים 37 תצלומים שנוצרו מתחילת הדרך ועד 2019, והדרך כולה מתועדת בארבעה ספרי צילום שראו אור במשך השנים בהוצאות ספרים יוקרתיות. זו הדרך הייחודית של חלבין לזכור את מה שצילמה, ״עכשיו הלכתי לארכיון שלי וגיליתי שצילומים שלא מופיעים בספרים — לא זכרתי שצילמתי. כאילו מה שנכנס לשם זה מה שנזכר אחר כך״. יש בתערוכה את ילדי הקרקסים, האסירים הצעירים, המתאבקים, וצילומים מהספר האחרון "How To Dance The Waltz", שראה אור השנה ולווה בתערוכת יחיד בניו יורק, ובו מצולמים תלמידים בבית ספר למטדורים בסביליה שבספרד, צוערים באקדמיה צבאית באוקראינה ותלמידי תיכון ערב נשף הסיום בקייב.
הנזילות המגדרית המאפיינת את מצולמיה, השבריריות לצד הגבריות, כל אותם דברים שהיו יוצאי דופן בזמנו הפכו עם השנים למיינסטרים. גם בשדה האמנות וגם מחוצה לו. ״מה שהייתי עושה לפני 20 שנה פתאום נהיה מקובל מאוד״, היא מסכימה. ״כשהצגתי את העבודות בסוף שנה ד׳ בויצ״ו חיפה, אמרו לי שחוץ מהאסתטי אין בעבודות שלי כלום, ואין בהם שום דבר מקומי. אז עדיין היו קצת תקועים כאן בדלות החומר. אבל אספן שהגיע מלוס אנג'לס וראה את העבודות, שלח צילום שלהן לגלריסט יוסי מילוא, שמיד הציג אותן. אז כנראה שזה כן עבד והיה קיים בעולם, בארץ פחות.
"בכלל, יש לי הרבה ביקורת על האקדמיה. יש משהו שאני מאוד מעריכה באוטודידקטיות או לחלופין בסטודנטים שעומדים על הדבר שלהם, כמו שאני עשיתי. אני לא אוהבת שהם נהיים כמו המורים שלהם. זו היתה תופעה נורא חזקה בתקופה שאני למדתי. היום אני מרגישה שהאקדמיה השתנתה. יש משהו הרבה יותר פתוח וקשוב, גם להיבט המסחרי״.
בקרוב היא חוזרת לעבוד על שורה של פרויקטים שנעצרו בעקבות הקורונה: בגרוזיה, ביפן, בבריטניה, בסקוטלנד ובפולין — צילום קהילות יהודיות בשיתוף פעולה עם המכון הפולני. בתקופה הקרובה היא גם מצלמת לאלבום החדש של גלעד כהנא ונוסעת לפריז לצלם קליפ למוזיקאית רוני אלטר. זה הכיוון הבא שהיא שואפת אליו: ״לעשות קליפים, לביים ולהתחיל להחיות את הצילומים שלי״.
