ענבל פינטו: "היה לי צורך לזקק את היצירה שלי"
ענבל פינטו: "היה לי צורך לזקק את היצירה שלי"
אחרי שנים של עבודה עם להקה ובהפקות ענק מעלה הכוריאוגרפית הבינלאומית את "החדר", מופע לשני רקדנים. "לעשות סולו ודואט ערב שלם זה יותר מאתגר מלעבוד עם להקה. נזקקתי לאתגר הזה"
בתקופת הקורונה הרצתה הכוריאוגרפית ענבל פינטו על יצירתה בסוזן דלל, שם נכחה גם ההנהלה החדשה, המנכ"לית ענת פישר לבנטון והמנהלת האמנותית נעמי פרלוב. בסוף ההרצאה ניגשה אליה פרלוב ושאלה איזו יצירה היתה עושה לו נתנו לה במה עם מספר רקדנים ותקציב לא מוגבל. "בלי לחשוב הרבה ובלי שהיתה לי תכנית בראש אמרתי שהייתי עושה סולו", מספרת פינטו. "אחרי שיצרתי הרבה מאוד שנים ללהקה והרכבים ואופרות, היה לי אולי צורך לזקק את היצירה שלי".
כך נולדה היצירה "החדר/ Living Room" שתעלה בבכורה ב־12 בנובמבר בסוזן דלל, והיא מסע אישי פנימי המתרחש על במה עם כיסא, שולחן, שידה וחפצים נוספים, והקירות מעוטרים בעצים בתנועה שציירה פינטו. אל הסולנית מורן מילר חובר לדואט הרקדן איתמר סרוסי. "לעשות סולו וגם דואט ערב שלם זה יותר מאתגר מלעבוד עם להקה והרגשתי שאני זקוקה לאתגר הזה. זו הזדמנות עבורי להתחיל מנקודה אחת, מפחות כלים. מורן בעיני היא הרבה יותר מנקודה, אי אפשר לעשות יצירה מצומצמת אם אין רקדנים עם מנעד עשיר, כמו של מילר וסרוסי".
פינטו היא כוריאוגרפית ומעצבת שיצירותיה זכו לאהדה ופרסים בארץ ובעולם. היא החלה את דרכה ב־1992 עם יצירתה "דיו־כאן". ב־2002 חבר ללהקה בן זוגה לשעבר אבשלום פולק והם העלו עשרות יצירות בהן "אויסטר", "עטוף", "פרח קיר" ו"בוביז". וכן את האופרות "ארמיד" בגרמניה, "השועלה הערמומית" בנורבגיה והמחזמר "החתול שחי מיליון פעמים" ביפן. לפני שלוש שנים וחצי עזבה פינטו את הלהקה שייסדה וניהלה יותר מ־25 שנה, לצד הפרידה בחיים האישיים. מאז יצרה עצמאית בארץ ובעולם, כולל הפקה בימתית על פי ספרו של הרוקי מורקמי "קורות הציפור המכנית" בתיאטרון המטרופוליטן בטוקיו.
לא חסרה לך לפעמים להקה?
"העזיבה את הלהקה היתה קריעה מבחינתי ויש לי מערכת יחסים אמביוולנטית איתה. לא פשוט לעזוב מפעל חיים כשאתה משאיר מאחור את כל היצירות והאנשים, אבל אני מנסה להסתכל קדימה. אני לא יודעת להגיד אם בעתיד תהיה לי להקה או שאמשיך כפרילנס, אני זקוקה למקום שיהיה במה ליצירה שלי. אני עוסקת בתנועה שהיא גם תנועת הנפש והיכולת להמשיך לנוע קדימה. אני שמחה על כל במה שניתנת לי ומנסה לבחור את מה שתואם את המקום שבו אני נמצאת. כרגע יש לי חופש להחליט אם אני רוצה ליצור לאחד, לשניים או למאה".
ברגע הראשון כשרואים את מילר רוקדת נזכרים ב"בחוץ" שיצרה פינטו בווידאו עם אתגר קרת בתקופת הסגרים, אך לדבריה "אין מה להשוות בין סרט למופע. העבודה נוצרה מאותו הלך רוח אבל היא מאוד שונה. יש ביצירה רבדים שאני מעדיפה שהקהל יגלה בעצמו: רובד פילוסופי, רובד רגשי, רובד של קומפוזיציה ודינמיקה"
הקורונה שיבשה לך הרבה תוכניות, גם בחו"ל, מה עשתה לך התקופה?
"האמת שזה עשה לי טוב. בסופו של דבר אמן זקוק למגבלה. אז כמובן שהיו רגעים מאתגרים ולא פשוטים, גם כלכלית, אבל מתוך המגבלה הצורך שלי ליצור קיים — אם לא מחול, אני אצייר או אתפור, אעשה אנימציה, אכתוב או אפסל. מצאתי את עצמי מוצאת נתיב אחר ליצירה וגיליתי עוד חלקים שמעניינים אותי שלא עשיתי לפני כמו הסרט עם אתגר או לצייר. זו היתה הזדמנות עבורי לבדוק לאיזה עוד כיווני יצירה אני יכולה לפנות, וחלק מזה בא לידי ביטוי במופע".
כמו בכל המופעים שלה גם הפעם פינטו אחראית על התלבושות והתפאורה. "החלק של האמנות הפלסטית הוא משהו שחי בי תמיד במקביל למחול. כל תהליך אני מלווה בפן חזותי. יש משהו בהפקה הזו שקשור לכך שציירתי הרבה בקורונה וחלק מהציורים נמצאים בה. את הקיר על הבמה אני ציירתי. זה נבע בהתחלה מרצון לייצר טאפטים תנועתיים, וזה משהו שאולי עוד ארצה לעשות".
את המוזיקה המקורית כתבה הצ'לנית מאיה בלזיצמן שעבדה עם פינטו גם ב"פוגה". "מאיה היא יוצרת מופלאה ואינטואיטיבית, יש לה עין מאוד חדה ואוזן רגישה והיא מצליחה להביא חלקים שלא דמיינתי. מוזיקה יכולה גם להוביל מהלך רגשי, וצריך פרטנר טוב לזה, מישהו שיכול לראות גם כשהעבודה בתהליך של בריאה".
בימים אלה עובדת פינטו גם עם להקה בלוצרן על גרסה שיצרה ל"פוגה" ובקרוב תתחיל חזרות באופרה הישראלית על "פליאצ'י", ליצנים. "הקשר בין מחול למוזיקה סימביוטי מבחינתי. זו אופרה שמדברת את החיים, אני יכולה להזדהות עם הסיפור והצבעוניות ואפשר להשתולל שם. להבדיל ממחול — פה יש כבר מחזה, מוזיקה ודינמיקה של מהלכים ואין שליטה על זה. כמו שאמרתי מגבלה היא דבר נפלא ליצירה והמגבלה של אופרה כתובה מאפשרת לי להתחיל לעוף".