הסרט "הברך" - יצירה אוונגרדית ופנומנלית על קולנוע
הסרט "הברך" - יצירה אוונגרדית ופנומנלית על קולנוע
סרטו החדש של נדב לפיד, עליו זכה בפרס היוקרתי בפסטיבל קאן, משוכלל וחדשני, אפילו עתידני. הוא עוסק במהותם של נראטיבים וחולשתן של מילים, ובבן חסר מנוחה שבסך הכל רוצה חיבוק
״הברך״ הוא סרט שנוהם מהפריים הראשון. זה מתחיל עם מנוע רועם של אופנוע ששועט בגשם שוטף בנתיבי איילון כמו סצינת פתיחה של סרט שודים, אבל זו בעצם שחקנית בדרכה לאודישן.
ואז זה ממשיך עם צרחת המדחפים של מטוס דו־מנועי שחוצה את השמיים, עם טייסת בקוקפיט ובמאי מאחור, בדרכו להקרנת סרטו במרכז תרבות מקומי אי שם בקצה הערבה. וזה ימשיך כשאותו במאי, שנראה מרוחק ואפתי בתחילה, ינאם וינהם, יצעק ויצווח, כשהוא מקיא על אדמת המדבר הצחיחה את מרת נפשו, על מצב התרבות ומצב האמנות ומצב המדינה.
זהו סרטו הרביעי של נדב לפיד (״השוטר״, ״הגננת״, ״מילים נרדפות״), סרט פנומנלי, משוכלל מבחינה קולנועית, חדשני, כמעט עתידני, בשפת הקולנוע הרדיקלית שלו, שכולה אנרגיה וכריזמה בפול־ווליום.
לפיד, שזכה על סרטו בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן (הפרס השלישי בחשיבותו בפסטיבל) יוצר כאן יצירה שנעה בתנועת מטוטלת בין עלילה כמעט אבסטרקטיות, משוחררת ממוסכמות נראטיביות קלאסיות, ובין התחושה שדווקא הסרט הספונטני, הזועק, שכולו ניכור והזרה, שפרץ כהרף עין ממעיו של יוצר שנמצא בשיא כוחו ויכולתו, דווקא הוא הסרטו הכי נגיש והכי מעורר הזדהות שלו.
יללת כאב
אבשלום פולק - בתפקיד שלא יאמן בעוצמתו - מגלם את דמותו של י׳, במאי קולנוע תל אביבי, שנודד בארץ ומציג את סרטו, שהיה בברלין. נתעכב לרגע על שמו בן האות האחת של הגיבור. בשלושת סרטיו הקודמים של לפיד הופיעה דמות בשם יואב ולצידה, לפעמים, הופיעה דמות בשם ירון. שניהם, יש להניח, שני חצאים מתוך אישיותו של הבמאי עצמו: האחד איש של מילים ותוכן, השני איש של זעם ומיליטנטיות. י׳ הוא איזשהו שילוב בין השניים. הוא יואב, הילד המשורר מ״הגננת״ שגדל להיות יואב, הגולה הישראלי בפריז שמחפש מילים במילון, שהפך ליואב, שמתאהב בחברה של החבר שלו ב״החברה של אמיל״ הקצר, ושהפך כעת ל־י׳, במה שנראה כמו הפורטרט העצמי הכי עדכני שלפיד יצר על עצמו. בתרגום לאנגלית לגיבור קוראים Y, אות שנשמעת כמו מילת השאלה האנגלית ״למה?״, ו״?Why״ הוא שמו של סרט קצר שלפיד ביים לפני כשש שנים, שנראה כעת קצת כמו אטיוד ל״הברך״.
כשלפיד חזר מצילומי ״מילים נרדפות״ בפריז, הסרט שהביא לו את הפרס הראשון בפסטיבל ברלין, הוא גילה שאמו - עורכת הסרטים ערה לפיד, שהיתה שותפה ליצירת כל סרטיו של בנה - חולה בסרטן, ושאשתו בהריון עם בנו הבכור. תוך זמן קצר הוא התייתם מאם והפך לאב. בתוך סערת הנפש הזאת ניתנה לו הזדמנות מאת מפיקה צרפתיה לכתוב ולצלם סרט ב־18 יום. השילוב בין בהילות ההפקה והמצב הרגשי הטעון שלו הוליד את הסרט הזה, שכולו יללת כאב.
בחזרה לסרט. מטוסו של י׳ נוחת והוא פוגש את יהלום ממושב ספיר (נור פיבק, תגלית נפלאה), סגנית מנהל אגף ספריות במשרד התרבות. היא מעריצה את סרטיו ונלהבת להביא תרבות למושב הנידח שבו גדלה. אבל היא גם צריכה ש־י׳ יחתום על טופס שבו הוא מתחייב על אילו נושאים הוא ידבר בשיחה שהוא יקיים אחרי ההקרנה, ובעיקר שלא יהיה שם שום דבר שיכעיס את השר - ״שר תרבות ששונא תרבות״. י׳, שעוד קודם ביטא יחס מנוכר ומתנשא לקהל שלא מבין את סרטיו ולמדינה שנמצאת במצב של דלדול תרבותי, נכנס לסחרור פוליטי שמוציא ממנו שני מונולוגים. האחד הוא סיפור/פלאשבק על מתיחה אכזרית שבוצעה כשהיה חייל במוצב ברמת הגולן, השני - נאום זעם על המדינה שמשתיקה יוצרים, אמנים, מחלוקת וביקורת. כל שונאי הקולנוע שרואים סרטים רק כסטנוגרמות מילוליות יכולים לטעות ולחשוב שהסיקוונס רב המלל הזה הוא עיקר הסרט ולב מסריו. אבל - כמו שאומר הגיבור - ״לסרט יש גם סגנון״.
את סרטיו של לפיד צריך לראות ולא רק לשמוע. צריך להתייחס לאופן שבו המצלמה מגיבה לדבריו, המצלמה שמיטלטלת יחד איתו, מגיבה לו, מפנה לו גב, סוטרת לו, מנסה להמריא שוב ושוב אל השמש, כמו דדלוס. לטקסט הבוטה של הגיבור מתלווה סאבטקסט בוטה לא פחות של צורה, שחושף את העובדה ש״הברך״ הוא סרט שכולו סתירות מופרכות, סרט שבכל רגע אומר דבר אחד ומיד מבטל אותו, סרט שנמצא במצב של אין, כמו המדבר עצמו. קחו, למשל, את שם הסרט. באנגלית הוא נקרא ״הברך של עאהד״, כי הגיבור רוצה לעשות סרט על עאהד תמימי, הנערה הפלסטינית שסטרה לחייל ישראלי ונאסרה. אבל הסרט הזה לא קיים, הוא מעולם לא נעשה, וכנראה גם לא יעשה כי הרבה לפני שהשר אולי ישתיק אותו. הסרט ש-י׳ מציג? אין סרט כזה. בסופו של הסרט-בתוך-הסרט מופיע שוט של תינוק צוחק. ״זה הבן שלך?״, נשאל הבמאי. ״לא, אין לי ילדים״, הוא עונה. אבל הקרדיטים חושפים שכן, זהו בנו של הבמאי. והסרט מלא מכף רגל עד ראש בהמנוני פופ ממכרים שגורמים לדמויות ולצופים להתמסר להם. אבל הבמאי מכנה אותם ״מארש הוולגריות״.
במילים אחרות, זה סרט שבו המילים נסתרות כל הזמן וכל מה שנותר הוא התקף הזעם והעצבים של הגיבור, ששולח הודעות וידיאו לאמו הגוססת מסרטן, ושאלה הם מכתבי הפרידה שבורי הלב שלו ממנה. צילומי נוף הארץ והאדמה שהגיבור מקיים איתה קשר פיזי מקום שהוא כועס עליו אבל שהוא לא מצליח להתנתק ממנו. מקום שהוא טוען שמשתיק אותו, אבל הוא לא שותק לרגע. זה סרט על קשר בין בן ובין אמו — אמא ממשית ואמא אדמה. סרט על הרצון להתנתק ממנה וכוח המשיכה שמונע זאת ממנו. זה סרט וירטואוזי, אוונגרדי וגם פופי, על קולנוע, על מהותם של נראטיבים וחולשתן של מילים, ועל בן חסר מנוחה שבסך שרוצה חיבוק ושמישהי תגיד לו בטון מנחם ואימהי ״אתה טוב״.
