צדוק בן־דוד: "פתאום גיליתי את העבודות של אבא"
צדוק בן־דוד: "פתאום גיליתי את העבודות של אבא"
לראשונה מציג צדוק בן־דוד, אולי האמן הישראלי המצליח בעולם, תערוכה משותפת ביחד עם אביו משה בן־דוד, הצורף בן ה־97 מנס ציונה. "שנים חששתי לעשות הקבלה בין האמנות שלי לתכשיטים של אבי, אבל עם השנים גיליתי את המשותף בינינו", הוא מספר, ומגלה איך נהפך לפסל בזכות אביו, ולמרות הסתייגויותיה של רות דיין
בגיל 97 מציג הצורף משה בן־דוד מנס ציונה תערוכה ראשונה במוזיאון. הוא לא יהיה שם לבד. בתערוכה ״זיכרון גנטי״, במוזיאון בית ראובן בתל אביב, נפגשות לראשונה באופן מפתיע עבודותיו ביחד עם עבודותיו של בנו האמן הישראלי הבינלאומי צדוק בן דוד. זה מפגש של שני דורות אמנים ממשפחת בן־דוד, ששורשיה בתימן. מה שהחל כרעיון מהוסס לפני כחמש שנים הפך כעת, באוצרותה של ד״ר יעל גילעת, לתערוכה מהודקת ומרהיבה.
לצדוק בן־דוד, מהאמנים הישראלים הידועים בעולם, שעלה לארץ מתימן כפעוט וחי ועובד בעיקר בלונדון ובפורטוגל, קריירה בינלאומית מרשימה. משפחת בן־דוד עלתה לארץ ב־1949 אך עוד בתימן יצר אביו תכשיטים. הוא ניהל את מחלקת הצורפות של "משכית", חי בנס ציונה וגם כיום הוא ממשיך ליצור. ב״זיכרון גנטי״ מוצגות עבודות אופייניות של צדוק בן־דוד, בעיקר מגזרות המתכת הדקיקות ובהן דימויים של טבע, עצים, ענפים ועלים, שבמבט מקרוב מורכבות ממאות דמויות אדם דקיקות במצבי גוף שונים. אבל המינימליזם המתוחכם והעדין שלהם מפנה את מרכז הבמה ליצירותיו ותכשיטיו של האב — המציג כלים מרהיבים בכסף ובעבודת פיליגרן מחוטי כסף דקיקים. מה שנראה תחילה כעבודות יודאיקה או צמידים ושרשראות מתגלה במבט שני כעשוי מצירופים בלתי שגרתיים המשלבים מוטיבים תימניים קלאסיים עם עיצוב עכשווי, כולל אבני חן טבעיות וזכוכית רומית ירוקה ונוזלית.
צדוק בן־דוד: "אבי עשה הכל כדי שאמשיך להתפתח באמנות ואף פעם לא התערב. קנה לי חומרים ואת חוברות 'אמנות העולם' שהוא לא יכול היה להסתכל עליהן כאדם דתי"
״האמת היא שבתחילה לא התלהבתי מהרעיון לתערוכה משותפת, בלשון המעטה״, מודה צדוק בן־דוד בשיחת טלפון מפורטוגל. ״לא חשבתי שיכול להיות חיבור כזה. אני הרי עוסק בפיסול ובאמנות שהפכה להיות דיגיטלית. אבא שלי הוא צורף מומחה שיצר ביד במשך עשרות שנים תכשיטים ואמנות שימושית. לכן היה לי חשש שתהיה פתאום הקבלה בין עבודות האמנות שלי לתכשיטים של אבא, במיוחד המיניאטורות שאני עושה בשנים האחרונות. אבל עם הזמן גיליתי והתחלתי לראות את הדברים שמעבר".
ד"ש מפיטר גבריאל
צדוק בן־דוד נסע אחרי לימודיו בבצלאל ללונדון, שם עבד ולימד שנים רבות. הוא התפרסם בעבודות הפיסול הייחודיות שלו העשויות מגזרות מתעתעות ומפורטות, שבהן נראים צלליות של בני אדם ומוטיבים מהטבע. חלקן אף הפכו לפסלי חוצות איקוניים, כמו בטיילת הרברט סמואל או בכניסה לשכונת רמת אביב ג' בתל אביב. לאורך השנים עבודותיו זכו לתערוכות רבות, והן נמצאות באוספים מוזיאליים רבים. גם במושגים מקומיים הוא מצליח מאוד: 150 אלף מבקרים הגיעו ב־2010 לתערוכתו "טבע האדם" במוזיאון תל אביב.
בן־דוד התפרסם גם כשעבודתו הופיעה ב־ US, האלבום המפורסם של פיטר גבריאל שנהפך לחבר קרוב שגם רכש מעבודותיו, כמו גם חבר אחר של גבריאל — המיליארדר ריצ׳רד ברנסון, מנכ״ל קבוצת וירג׳ין הבריטית.
משה בן־דוד: "לצדוק יש את האמנות שלו לחוד ואני אחר לגמרי, אבל אני אוהב את העבודות שלו, הן מדברות אליי. גם היום אני מעודד אותו לעשות מה שהוא רוצה"
בן־דוד מסביר שמי שחיברה אותו לעבודות של אביו ולתערוכה היתה האוצרת יעל גילעת, שחיברה דוקטורט וספר על הצורפות התימנית בישראל. "בראיונות שהיא ערכה איתו גיליתי המון דברים שלא ידעתי, על הרצון המתמיד שלו לחפש משהו חדש, משהו שונה, ופתאום התחלתי לראות את העבודות שלו בצורה אחרת. הוא סיפר, למשל, שבניגוד לצורפים התימנים שרות דיין העסיקה במשכית לעבודות קלאסיות עם המון פרטים — אבא דווקא הושפע מהאמנית העכשווית ביאנקה אשל גרשוני: היא היתה מגיעה למשכית מדי פעם ואוספת מתחת לשולחנות הצורפים את שאריות המתכת, ומתיכה אותן למשהו מאוד אבסטרקטי. או שפעם הוא יצא לגינה בביתנו בנס ציונה אחרי שירד ברד. הוא לקח שעווה, התיך אותה על הברד ויצר עבודות ספונטניות המושפעות מהטבע, שאחת מהן, צמיד ברד, מוצגת בתערוכה".
בן־דוד נזכר בשיתוף הפעולה הראשון ביניהם. כשהיה זקוק לכסף בזמן הלימודים בבצלאל, פנה אל אביו שילמד אותו צורפות. "הוא אמר לי: 'אתה צריך לעשות את זה בצורה מקצועית. תשב פה ואלמד אותך להלחים'. בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי עושה תכשיטים, ברמה כנראה גבוהה. אבל בזה נגמר העניין. אני כל הזמן נמשכתי לדבר היותר מופשט, שאין לו פונקציה — שזו אמנות".
המקצוע לא מת
את משה בן־דוד אני פוגש בביתו בנס ציונה, שאליו עברה המשפחה מהמעברה, ובו נולדו שאר אחיו של צדוק. ברחבי הבית מוצגים ציורים של צדוק, ופסלים שלו מעטרים גם את החצר הגדולה, אבל גרם מדרגות מוביל לקומה נוספת עם גלריה עמוסה בעבודות ותכשיטים מכסף מעשה ידי האב. בביחאן שבתימן הוא למד את המקצוע מדודו, לאחר שהתייתם מאביו, וכבר בגיל 16 היה עצמאי ופתח חנות לצורפות. גם כיום, בגיל 97, הוא ממשיך לעבוד כמה שעות ביום בבית המלאכה המשפחתי, שאותו מנהל כעת רמי, אחיו של צדוק. תוך כדי שיחה משה שולף מהוויטרינות צמידים, טבעות וגביעים ומסביר על הטכניקות והמוטיבים השונים, וגם מציג סט של כלים שעיצב בסגנון עתיק, שהוזמן במיוחד להפקה של סרט גרמני על מלחמת טרויה.
"כשהתחלתי בשנות החמישים, מנהלי הסוכנות היהודית אמרו לנו שהמקצוע מת, אבל אני רואה היום הרבה צורפים צעירים שחוזרים לצורפות קלאסית, אפילו תימנית. כמובן שכבר לא עושים הכל בעבודת יד כמו פעם".
7 צפייה בגלריה
משה בן־דוד. “יש היום הרבה צורפים צעירים שחוזרים לצורפות קלאסית, אפילו תימנית”
(צילום: יעל שמידט)
על התערוכה המשותפת עם בנו הוא אומר ש"זה דבר גדול מבחינתי. אני נתתי לו את הדחיפה לנסוע ללונדון, ותמיד הוא מסביר לנו מה הוא עושה ומה הכוונות שלו. אומנם לצדוק יש את האמנות שלו לחוד, ואני אחר לגמרי — אבל אני אוהב את העבודות שלו, הן מדברות אליי, אף על פי שזה שונה ממני. גם היום אני מעודד אותו לעשות מה שהוא רוצה ולהתפתח".
כיוון שאהב לצייר מילדות, מוסיף צדוק בן־דוד: "אבא שלי עשה הכל כדי שאמשיך להתפתח בתחום, הוא אף פעם לא התערב. קנה לי גירי פסטל עם עשרות צבעים, וגם את אוסף החוברות של 'אמנות העולם'. הוא עצמו לא יכול היה להסתכל עליהן כאדם דתי בשל ציורי העירום והנצרות. אבל היה לו מאוד חשוב שאני אתחבר. הוא סיפר לי פעם שרות דיין, שהכירה אותי מגיל 5, אמרה לו עליי: 'הוא נורמלי? מה הוא הלך לפיסול, איך אפשר להתפרנס מפיסול?'".
