"בזמן הצפייה אתה יודע שהפצצה מתחת לשולחן"
"בזמן הצפייה אתה יודע שהפצצה מתחת לשולחן"
הבמאי דורון ג'רסי תיעד את הימים הראשונים של הקמת מטה החטופים בדוקו החשוב "עד שכולם יחזרו", המוקרן היום לציון מאה ימים בשבי. "הסרט מביא את המאבק והקשיים בזמן אמת. הוא מצולם כמו חדר חדשות עמוס ודחוס"
היום מציינים 100 ימים בלתי נתפסים שהחטופים הישראלים נמצאים בשבי חמאס, מעונים ונמקים בו. הסרט התיעודי "עד שכולם יחזרו", המשודר הערב בכאן־11 לציון המועד הנורא הזה, עוקב אחר הקמת מטה החטופים, בבניין ליד מוזיאון תל אביב, ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר, ומסתיים עם שובה של החטופה יפה אדר, שאת המאבק של בני משפחתה, ובעיקר של נכדותיה, אוריאן ואדוה, הסרט מלווה. הוא מציג את הפעילות מאחורי הקלעים של מאבק משפחות החטופים אל התודעה של הציבור בתחילת הדרך, כשנדמה היה ששחרור החטופים לא עמד בראש סדר העדיפויות של הממשלה. דורון ג'רסי שיצר אותו הוא במאי, עורך ומפיק, שבין סרטיו שהשתתפו בפסטיבלים בינלאומיים ומקומיים "היה היה מלך" על נסים אלוני וסדרת הטלוויזיה "מעברות", שאותה ערך ושזכתה בפרס האקדמיה על העריכה. באחרונה ביים את "מוות באום אל־חיראן" על פרשת הירי של שוטרים בתושב הכפר הבדואי בזמן פינויו.
"הסרט על חמ"ל החטופים מביא את המאבק והקשיים בזמן אמת, ואת קבלת ההחלטות בחדרים סגורים. הוא מצולם כמו חדר חדשות, מלא התרחשות", אומר ג'רסי. "יש בו תחושה עמוסה, מאוד דחוסה, אנרגיה גבוהה שקורים פה דברים. בשביל זה נעזרנו בצילום ממצלמת כתף, שרץ, מתנשם ומוסתר. למטה יש שפה של קמפיין, עולם הפרסום, קמפיין לבחירות, ואנחנו בודקים איך זה מותאם למטרה הקדושה שהיא להחזיר את החטופים.
"הדהים לראות את כמות המתנדבים ולראות איך הם מכילים את בני המשפחות ברגע הנורא, איך עוטפים אותם, עוזרים להם בהתמודדות עם התקשורת. הרבה מהם היו בהלם. הם פתאום נהיו מרכז הסיפור. היו שם המון מומחים. הציעו להם המון דברים. אלה אנשים שאינם רגילים לאור הזרקורים, והם מוצאים את עצמם מככבים מדי ערב באולפנים. רואים איך מכינים אותם ועוזרים להם".
ואומנם, רואים בסרט את בני המשפחות שבעל כורחם נהיו פנים מוכרות בטלוויזיה, בחלק מהמקרים אנשים שבזמן הצפייה אנחנו כבר יודעים את עתידם, לטוב, אבל במקרים מסוימים גם לרע מאוד. כשאנחנו שואלים את עצמנו איך הם מתמודדים עם הדאגה, איך הם ישנים בלילות? הסרט מספק תשובה. הם בעשייה מתמדת. נפגשים עם שגרירים, עם נציגים של הממשלה, כשאלה מסכימים, נוסעים לחו"ל לדבר עם נציגי ממשלות, מקימים את כיכר החטופים, יוצאים לצעדות, מפגינים, מדברים עם מי שרק אפשר. "העשייה היא חבל הצלה, מתישה ומאמצת, אבל מצילה אותם מחוסר האונים. המטה נותן להם את הקרקע לעשות את זה", אומר ג'רסי.
1 צפייה בגלריה
מתוך הסרט. מימין לשמאל: נציגי משפחות החטופים אלון אדר, אדוה אדר, אדוה גוטמן, איילת סלע יחד עם עו"ד אלעד דנוך ועו"ד קרוליין עידן
(צילום: באדיבות כאן 11)
כמה בכי יש בסרט. על המסך, ושל מי שצופים בו. "בבקשה, בבקשה תעזרו לנו. אין לנו יום ולא לילה. אין לי אוויר", אומרת אחת מבנות המשפחה לנציגים מחו"ל שעמם היא נפגשת. אחות של תמר גוטמן אומרת לשגרירים במפגש איתם כי לאחותה יש קרוהן והיא זקוקה לתרופות. היא יודעת שאין שם התרופות הנחוצות, כי החולים במחלה מעזה מגיעים לישראל לקבל את הטיפול הרפואי הזה. איריס חיים רואה סרטון של יותם בתוך החדר בזמן המתקפה משחיז סכיני סושי כהגנה. "אלה כל מיני דברים שנותנים לנו תקווה שהוא בחיים", היא אומרת, כשהצופים בבית כבר יודעים מה עלה בגורלו.
"מה שמעניין בסרט זה גם הפער בין מה שידוע בזמן הצפייה למה שקורה בזמן הצילומים. רואים שמיה שם חזרה. ידוע, לצערנו, שהבת של מירב לשם עוד לא חזרה. אתה יודע מה קרה ליותם. יודע שהפצצה נמצאת מתחת לשולחן", אומר ג'רסי.
העבודה על הסרט נמשכה כמעט עד יום שידורו. "הסרט בגדול מסתיים אחרי שיפה אדר חוזרת הביתה. הוספנו סרטונים של המשפחה אחרי. הוספנו דברים על תמיר אדר, שנודע ממש באחרונה למרבה הצער שהוא אינו בחיים".
ג'רסי: "הדהים לראות את כמות המתנדבים שעוטפת את בני המשפחות ברגע הנורא, ועוזרת להם בהתמודדות עם תקשורת. הרבה מהם היו בהלם. הם פתאום נהיו מרכז"
ג'רסי החל לעשות את הסרט זמן קצר אחרי 7 באוקטובר, "כשיצאתי מההלם", לדבריו. "הלכתי להתנדב בכל מיני מקומות - לחלק אוכל בשדרות ובחמ"ל של אחים לנשק. ביקשתי להשמיש את הכישורים שלי כעורך, באתי להתנדב במטה ולערוך להם סרטונים בבניין במוזיאון, שכל הסרט מתרחש בו. היו המולה, אנרגיה ומלא משפחות שעוברות משהו רגשי נורא עוצמתי. ואז נוצר החיבור עם חברת ההפקה ‘קסטינה’ והתחלנו לצלם. שם פגשנו את משפחת אדר, והחלטנו להתמקד בה".
"בהתחלה הנכדות ראו בנו, בצוות שעושה את סרט התעודה הזה, עוד מצלמה שבה אפשר להגיד שהן רוצות שהסבתא והבן דוד יחזרו. כשהן הבינו שזה סרט תיעודי שהולך לצאת בעוד כמה חודשים, ושכנראה לא יעזור להשיב את קרוביהן, הן שאלו למה לעשות את זה. אמרנו להן שזה יהיה יפה לחלוק את הרגע הזה עם כל האנשים שתמכו בהן. היינו איתן ביום שיפה חזרה, והיום הזה היה של שמחה מהולה בעצב. יש רגע יפה שאחת הנכדות אומרת שהסוף יהיה כאילו מתוק אבל בעצם מר מתוק (בגלל כל החטופים שנשארו שם — ר”ק), ובאמת הרגע שיפה חוזרת הוא רגע שאתה שמח לשנייה".
