"כל יצירה שלי היא התאבדות": האמנית שמעניקה פרשנות פמיניסטית לסיפורי התנ"ך
"כל יצירה שלי היא התאבדות": האמנית שמעניקה פרשנות פמיניסטית לסיפורי התנ"ך
המיצגים הפרובוקטיבים של האמנית פורצת הדרך חנה אנושיק מנהיימר זוכים ללא מעט תגובות עוינות. אבל היא מתעקשת להמשיך בעבודותיה ופונה בתערוכה חדשה להעניק פרשנות חדשה לסיפורי התנ"ך. "היצירות מתעסקות בגיבורות המקרא אבל בסוף אלה סיפורים עליי ועל הגברים בחיי"
מעללי ארבע גיבורות מקראיות, רחל, רבקה, תמר ומיכל, זוכים עכשיו לאינטרפרטציה מרתקת — שלא לומר מטורפת — אירוטית, מצחיקה, מקורית, פמיניסטית וגם טראגית, בתערוכה יוצאת הדופן Open Code של האמנית חנה אנושיק מנהיימר בגלריה שכטר שאוצר בר ירושלמי.
1 צפייה בגלריה
חנה אנושיק מנהיימר. "למדתי בפנימיה דתית, קיבלתי את ערכי העולם הזה והם חלק ממה שאני"
(צילום: יובל חן)
ההיכרות של מנהיימר (44), בוגרת לימודי ההמשך במדרשה, פרפורמרית ואמנית בינתחומית, עם נשות המקרא ועם הדת בכלל החלה בגיל 13, עם עלייתה לארץ. ״גדלתי בקייב, אוקראינה, במשפחה גדולה, מטריארכלית, עם גברים שהתחלפו ונשים דומיננטיות״, היא מספרת. ״עלינו כשהייתי בגיל ההתבגרות ורשמו אותי לפנימייה דתית לבנות בבני ברק. זה היה חלק ממדיניות ההיתוך של משרד הקליטה, לשלוח עולים לבתי ספר דתיים, כאילו לחזק את הזהות היהודית. אבל אני גדלתי מאוד בטוב בתוך זה: זה היה נוח כלכלית, זה היה מפנק עם ארוחות, בית ספר מאוד יפה. היה הרבה יותר נעים להיות שם מאשר בבית של ההורים.
"באיסורים של העולם האורתודוכסי אין דיאלוג, או שאת מתיישרת או שאת נפלטת, ואני קיבלתי את הערכים של העולם הזה על עצמי וכשהתבגרתי והלכתי ללמוד ולחיות חיים חילוניים — יכולתי לזרוק את זה, אבל אני לא מרגישה שהתנערתי מהכל. אני מרגישה שהערכים המסורתיים הם חלק ממי שאני: התפיסה של המשפחה המסורתית, של תפקיד הגבר והאישה בה, המודל של אישה יהודייה טובה שמחזיקה את הבית. אשת חיל — זו אני״.
אותה אשת חיל התגייסה לצבא, למדה מחשבים, עבדה בהייטק, התפרנסה, התחתנה, ילדה שלושה בנים ובגיל 34, לפני 10 שנים, נזכרה בעצם שמאז ומעולם רצתה לעסוק באמנות. ״תמיד הייתי אמנית ושכחתי את זה. הייתי כל כך בהישרדות של העלייה, לעמוד על הרגליים, להיות מצליחה כלכלית, הדחקתי את זה. פתאום נזכרתי שאני אמנית, עזבתי את ההייטק. הלכתי לטיפול פסיכולוגי כדי להצליח להגיד שאני בעצם רוצה ללמוד אמנות ולהיות אמנית. ההגשמה הזאת בשבילי זה הכל. אני מוכנה למות בשביל זה״.
מאז סיום לימודיה במדרשה ב־2017 כבר הספיקה לעורר תשומת לב, בעיקר בזכות פרפורמנסים נועזים שבהם השתמשה בגופה. למשל, במוזיאון ינקו דאדא ריפדה את גופה בכדורים, נשכבה על מיטה, והזינה את הקהל בחלב שזרם דרך צינוריות. בגלריה ברבור הירושלמית הזמינה קהל לטקס הפרשת חמאה שחבצה באמצעות גופה: בלילה שלפני הטקס החדירה שלושה בלונים (כמספר ילדיה) עם שמנת לווגינה, וחבצה אותם על ידי נענוע בערסל במשך לילה שלם, ולמחרת הוציאה את הבלונים והאכילה את האורחים. חלק מהתגובות למיצגים, היו מזלזלות לדבריה, אפילו עוינות.
גם לה היה קשה עם החשיפה: ״זה היה להשתמש בעצמי, בגוף שלי, ובכל פעם לחלל אותו עוד. מסתכלים על זה, צורכים את זה, ואני לא יכולה להתרחק, להגיד או.קיי, זה לא אני, זו דמות. נורא קשה לעשות את ההפרדה. אני לא רוצה לחלוק את הגוף שלי עם כולם כל פעם״.
אבל זו בחירה שלך.
"זה דרש מאמץ לא פרופורציונלי: יש חוסר איזון בין הפעולה שאני תופסת אותה כהתאבדות — שאני שמה את עצמי על המוקד — לבין איך שזה נתפס בחברה, כעוד אישה שעושה פעולה כזאת עם האיברים או עם המיניות או עם דימוי הגוף שלה. זה מתקבל בהמון זלזול וחוסר הערכה: ׳אוי, נו, עוד פעם המחזור, עוד פעם הווגינה׳. יש ניסיון ליצור דיבור מבטל לפעולות האלה. כשזה נאמר עליי, זה כואב ואלים מאוד״.
התערוכה בשכטר היא גרסה מעודנת, לכאורה, של מנהיימר. זו תערוכת פיסול המשלבת בין טכנולוגיות של בינה מלאכותית למלאכות יד, פיסול בצמר וצביעה, אך אפשר להבין שתחת כל זאת היא ממשיכה לעסוק בגוף, לידה, מחזור, נשיות ואמהות, והיא עושה זאת כהרגלה, באופן נועז, קורא תיגר, ומעלה שאלות ופרשנויות לסיפורים מקראיים שבמרכזם נשים.
למשל, סיפורה של רחל אמנו מסופר באמצעות הפסל ״רחל (אוכף לבן)״: זה אוכף גמלים שיצרה מיתדות עץ, עם מושב עשוי צמר בצבעי לבן ואדום ובמרכז חור שנראה כווגינה. על פי הסיפור המקראי, רחל ויעקב בורחים מבית אביה, לבן. רחל גונבת את התרפים — צלמיות האלילים הפגאניים של אביה — וכשלבן מגיע לאוהל שלהם כדי לחפש אותם, היא מתיישבת על אוכף הגמלים ומחביאה את התרפים מתחת לשמלתה. ״בהיעדר תחתונים באותה תקופה , תכלס, היא מחביאה אותם בווגינה שלה, וכשאבא שלה נכנס ומתחיל לחפש את זה, היא אומרת לו ׳אבא, אני מצטערת שאני לא קמה לברך אותך, אני במחזור׳".
איך את מבינה את הסיפור?
"אותי מעניין הביטוי של האישה הזאת, הפעולה שהיא עשתה. פתאום היא מפיקה איזו דרמה מאוד אירוטית, מעשה קונדס כזה, כאילו ׳בוא נברח מאבא שלי אבל ניקח את הדבר שהכי חשוב לו׳. היא גם משלמת על זה בחייה. הרי יעקב לא ידע שהיא זו שגנבה את האלילים ואומר ללבן שמי שעשה זאת — ימות. אני רואה בזה חופש לעשות מה שבא לך בדרך שלך, והמחיר של זה הוא נורא גבוה״.
״כשאני קוראת את הסיפור, אני שואלת את עצמי: ׳את היית מוכנה לשלם את המחיר? אם היית יודעת שתמותי, היית לוקחת את הדילדואים של אבא?׳, ואני אומרת, בשיעמום הזה שהיה שם וכל מה שיש לך זה כאילו אחותך לאה שכל הזמן משריצה ואת לא מצליחה להיכנס להיריון — כן, כן, הייתי עושה את זה, הייתי גונבת את זה ומשקרת ואומרת שאני במחזור ונהנית נורא לראות איך אבא שומע שאת במחזור וטס כמו טיל החוצה כי כאילו את במחזור, וואו, איזה מפחיד! זה מצחיק, לא?״.
נקודת ההזדהות עם הגיבורה המקראית חוזרת גם בפסל ״תמר (זרעו של יהודה)״. זהו גלגל דמוי עין מצמר צבוע ומתוכו בוקעים ארבעה פסלי פינים ריאליסטיים להפליא. תמר התחתנה עם בנו של יהודה, שלא רצה לשכב איתה, ואלוהים הרג אותו. גם הבן השני, אונן, העדיף לענג את עצמו מאשר לשכב איתה (על שמו המלה אוננות) וגם אותו אלוהים הרג. כך יהודה איבד את שני בניו ונותר עוד בן צעיר אחד.
״לפי החוק, שקיים ברבנות עד היום, הבן השלישי היה צריך לייבם אותה. כלומר, לקחת את האישה של האח שנפטר ולהביא איתה ילדים שלא יהיו שלו אלא של אחיו המת״, אומרת מנהיימר. ״זו אחת הסיבות שגם הבן השני לא רצה לשכב איתה כי הוא ידע שכל ילד שהוא יביא איתה יקבל את הירושה: פוליטיקות של ירושות״.
תמר מחכה בבית אביה ובסופו של דבר מתחפשת לזונה, מפתה את יהודה עצמו ונכנסת ממנו להיריון עם תאומים. כשזה מתגלה רוצים לסקול אותה באבנים. יהודה קורא לה למשפט ושואל אותה מי האבא. היא מראה לו את החפצים שהשאיר אצלה כעירבון, כי לא היה לו איך לשלם: חותמת וציצית. אז הוא מתחתן איתה ואחד הבנים הוא הסבא של דוד המלך. בעצם, כל הסיפור המפותל הזה, שבו מעורבים ארבעה גברים, היה צריך להתרחש רק כדי שתמר תיכנס להיריון מזרע המשיח״.
גם לך יש ארבעה גברים בבית. איך הם מתייחסים לזה?
״הם זורמים עם זה, התרגלו, זה קצת מביך את הבנים. אבל הסיפורים הם רק אמתלה: כל פסל פה הוא נורא אישי. בשבילי זה יחסים אישיים שלי עם הגברים בחיי, עם הגוף שלי, עם הנשיות. התערוכה מתחפשת לסיפורי עבודה זרה של סיפורי נשים מהמקרא, סיפורי טכנולוגיה, אבל בסוף מתחת לתחפושת הזאת יש איזושהי אמת והיא המנוע שלי, אבל היא אוהבת להתחפש לדברים אחרים, למשל תמר עם ארבעת הזרגים האלה ממחיש את תחושת הגועל הזאת מזה שאת מוקפת בזרגים כל הזמן".
