"הקצנתי את המפלצת שחשבתי שאני"
"הקצנתי את המפלצת שחשבתי שאני"
המאיירת והסופרת תמר בלומנפלד מתמודדת עם התבגרותה בחיפה ברומן גרפי חדש, משעשע ומכאיב. הגיבורה שלה היא ילדת כאפות שיוצאת למסע נקמה. "תמר של פעם היתה ילדה די דפוקה. היום אני מתייחסת אליה בהומור"
דרוש לא מעט אומץ כדי לכתוב על קנאה. רגש כל כך בסיסי, אנושי, מכוער. הסופרת והמאיירת תמר בלומנפלד החליטה להתעמת עם הנושא, ולכתוב על החברה הכי טובה בתיכון, שהיא גם התחרות הכי גדולה, ומקור הקנאה העזה כשאול.
זה קורה בספר החדש והשני שלה, "קנאה טובה" (הוצאת כתר), רומן גרפי יפה, משעשע, מכאיב, על נערה מתבגרת בחיפה של סוף שנות ה־90, ילדת כאפות שנצמדת לחברה היפה והזוהרת שלה, ומסתובבת על ידה כצל.
אלונה, גיבורת הרומן, רוצה להיות מקובלת בין מקובלים, אבל כרטיס הכניסה היחיד שלה הוא זוהר, חברתה המושלמת. העלילה נעה בין העבר להווה, כשאלונה היא כבר אשה נאה ומפותחת, שחיה בלונדון עם בן זוג, אבל פגישה אקראית עם זוהר ברחוב מחזירה אותה אל העבר, ומגלגלת אותה לסיפור שיבה ונקמה מצחיק ועצוב ובעיקר משחרר.
בלומנפלד, בת 37, כמו גיבורת ספרה, נולדה וגדלה בחיפה, בשכונת אחוזה, ולמדה בריאלי. אחרי הצבא, שם שירתה כקצינה בפיקוד העורף, למדה תקשורת חזותית בבצלאל. "חיפשתי את עצמי עד גיל 30 ומשהו, ואז עשיתי קורס כתיבה ונפתחה לי הצ'אקרה", היא מספרת, "הבנתי שזה מה שאני אמורה לעשות". אז היא יצרה את הבלוג "קשקושי רחוב" על אנשים צעירים בתל אביב, שפורסם בעיתון "הארץ". לפני ארבע שנים יצא לאור הרומן הגרפי הראשון שלה, "אין א ריליישנשיפ", שעסק רובו בזוגיות.
בלומנפלד היתה נשואה, ואחרי גירושיה הכירה בן זוג ונסעה לחיות איתו בלונדון. לפני פחות משנה, בעיצומה של הקורונה, חזרה לישראל. עכשיו היא גרה בתל אביב, בן זוגה החדש הוא הסופר מתן חרמוני. לא מזמן נפתחה תערוכת איורים שלה בכולי עלמא שנקראת "טיפים לחיים גרועים יותר". בתערוכה, כמו ברומן הגרפי, דימויי הגוף הם לעתים קרובות גרוטסקיים, אפילו אכזריים. הלסת של אלונה הגיבורה בולטת ומעוותת את פניה, השדיים של המורה שפרירה ענקיים ומידלדלים, ורוב הדמויות מקבלות פגם בוטה כזה או אחר.
"אני כל הזמן מתעסקת בגוף, מול המראה בבית, במיוחד בקורונה אתה רואה את עצמך בכל מיני מצבים לא נעימים, מתחזר", אומרת בלומנפלד. "הייתי דיכאונית וחסרת ביטחון מגיל ילדות, לא הייתי שמנה אבל הייתי גבוהה וזה הרגיש לי מגושמת, אז הקצנתי בספר את המפלצת שחשבתי שאני, לדמות מאוד מכוערת שאוכל להזדהות איתה. אבל כמובן יש בה חן כדמות קומיקס. ובסוף גם נורא התאהבתי בה. אני חושבת שדמויות מאוירות יפה בדרך כלל הופכות לקיטש. ציור של פגמים בגוף, צלוליטיס, קפלים, לסת בולטת, זה הרבה יותר מעניין, מין סימן היכר כזה".
סיפור השיבה והנקמה בספר מתואר בצורה מבריקה: על כתפה של הגיבורה העכשווית, הבוגרת היפה והבוטחת, יושבת הנערה הגמלונית וחסרת החן שהיתה, ומזכירה לה כל הזמן שאין לה יותר מדי מה לאהוב בעצמה, מי היא בכלל. כך נפרש דיאלוג פנימי בין האשה הבוגרת והילדה הדחויה שהיתה.
"היה פצע ללמוד לאהוב את הילדה הקטנה ההיא, אחרי כל כך הרבה שנים של חוסר ביטחון. אני לוקחת בהומור היום את תמר של פעם, תמר של פעם היתה ילדה די דפוקה. כשהתחלתי בגיל 16 ללבוש בגדי עור ולצאת למקומות מפוקפקים — ואני באה ממשפחה די שמרנית, משפחה של רופאים — נסעתי עם חברות לבר בעמק האלכוהול, כולנו נדרסנו שם בתאונת דרכים פסיכית, ואושפזתי להרבה זמן עם חבלות ושברים. זה די עצבן אותי שנדרסתי ככה, כי היתה לי הזכות למרוד ולהשתכר כמו ילדות בנות 16 ונדפקתי. זה נקטע, נשלחתי לבית חולים כבולה למיטה עם פגיעה בעמוד השדרה.
אז בעצם את צריכה להשלים את המרד, אולי הוא נמשך עד היום?
"נמשך עד היום. אבל אני ביחסים טובים עם המשפחה שלי, הם מעריכים את המוזרות ואת האומץ שלי”.
מסע נקמה בחברים ובמורים מהתיכון דורש תעצומות נפש, הגיבורה שלך צריכה להיות מאופקת ומוחזקת.
"והיא לא, לכן הנקמות שלה הן אנטי־הירואיות. לא חינניות. ובסוף היא גם עוברת מהפך עם החברה הכי טובה".
קנאה היא נושא מטופל מאוד בספרות עכשיו. מאלנה פרנטה ב"החברה הגאונה", ועד "קנאת סופרות" של מאיה ערד. יש לדעתך משהו שמייחד את הקנאה הנשית מול קנאה גברית?
"ממש לא, אולי לנשים יש יותר אומץ לדבר על זה. גבר מאצ'ו, הדבר האחרון שהוא יודה בו זה שהוא מקנא. קנאה זה אחד הרגשות שאנחנו הכי מתביישים בהם, וזה באמת נורא מכוער לקנא. אבל זה גם נורא אנושי, אפילו הישרדותי. אנשים שאפתניים, שרוצים להתפתח ולהתקדם, חייבים להסתכל לצדדים”.
שם הספר, "קנאה טובה", הוא אירוני. יש בכלל דבר כזה קנאה טובה?
"זה אוקסימורון. אבל זו הצעה להסתכל על קנאה בדרך אחרת. הנה, הקנאה בין אלונה לזוהר, אפילו שאלונה היתה ילדת כאפות, ברגעים מסוימים גם זוהר קצת מקנאת בה".
היתה לך מין זוהר כזאת בילדות?
"כן בהחלט, היא חברה טובה והיא באמת מושלמת, הגרעין של לקנא במישהי כזאת אכן קיים. אבל ברגע שהתחלתי לכתוב זה מאוד התרחק משם. התקשרתי אליה לפני שפרסמתי את הספר, מתוך תקווה שהיא לא תחשוב שאני נוקמת בה".
ואיך היא הגיבה אחרי שקראה?
"היא נקרעה מצחוק. היא נורא אהבה וגם בכתה בסוף”.
3 צפייה בגלריה
בלומנפלד. “תיכון הראלי בחיפה היה מקום שחלפתי בו, והייתי שקופה. בא לי להגיד להם: הנה אני"
(צילום: אוראל כהן)
באיזו נקודה לדעתך הקנאה הופכת לטובה?
"ברגע שאנחנו מבינים שהיא לא הגיונית ושהיא שלנו. זה פוגש אותי בכל יום. אתמול עמדתי בשבוע הספר ליד רותו (מודן). היא מציירת כל כך יפה את ההקדשות לקוראים, היא האלוהים של הקומיקס! וכל הזמן אני אומרת איזה כבוד, אני עמדת ליד רותו בשבוע הספר, ומצד שני אני רוצה להיות היא! גם אני רוצה להצליח בעולם! ברגע שאנחנו מודעים לזה, ומבינים שזה מנגנון אנושי טבעי שגורם לנו להסתכל לצדדים ולא רק ישר, וכולם מקנאים בכולם כל הזמן — אז זה בסדר. זה מנוע לפעולה".
בלומנפלד חולמת על קריירה בינלאומית. היא רוצה לראות את הספר החדש יוצא לאור בחו"ל. בעקבות הכתיבה היא גם הגיעה לפיוס מסוים עם חיפה, ואפילו עם הריאלי, שחטף ממנה קשות בספר הזה. "זה מקום שחלפתי בו והייתי שקופה, ובא לי להגיד להם: הנה אני. 'הצנע לכת' כתוב שם בכניסה. כל התלמידים מדניה מגיעים עם ג'יפ לבית ספר, אז אולי תוותרו על ה'הצנע לכת'?".
עוד נושא שעולה בשני הרומנים הגרפיים שלה הוא אי־אמון מסוים במערכות יחסים זוגיות ומשפחתיות. הזוגות בספרים שלה מתפרקים. "ככה אני רואה את המציאות מסביבי", היא אומרת. "אולי זו קצת נבואה שמגשימה את עצמה כי כתבתי את הספר ולא ידעתי שגם אני אפרד מהחבר הלונדוני שלי. בספר הראשון בדקתי את הפרידה מהאדם שהתחתנתי איתו וכמעט הבאתי איתו ילדים. אני כן מכוונת זוגיות וקשר, ועדיין לא מכוונת ילדים, אולי בהמשך. אבל ילדים זה לא דיפולט. זה צריך להיות מבחירה".
