סרט"צ'רי": דובדבן מורעל
סרט
"צ'רי": דובדבן מורעל
אחרי שביימו את “הנוקמים: סוף משחק", הסרט הקופתי בכל הזמנים, פנו האחים ג'ו ואנתוני רוסו ליצור את “צ'רי", סרט עצמאי על חייל אמריקאי שחוויותיו בעיראק מדרדרות אותו לסמים. כוחו דווקא בבריחה ממבט ישיר, נוקב וריאליסטי
בשבוע שעבר אגודת הצלמים האמריקאים הפתיעה כשהעניקה מועמדות על הצילום של הסרט ״צ׳רי״ לקראת פרסי סוף השנה שלהם. מועמדויות שכללו שמות שכבר התקבעו כבולטים במירוץ בדרך לאוסקר, כמו ״מאנק״, ״המשפט של השבעה משיקגו״ ו״נומדלנד״. למעשה, זו הפעם הראשונה שהסרט הוזכר לחיוב בכל עונת הפרסים הזאת. הסרט, שיצא בבתי הקולנוע בארה״ב לפני כחודש, קיבל בעיקר ביקורות רעות. עכשיו הוא זמין לצפייה גם בארץ בשירות הסטרימינג אפל טי.וי פלוס, וזו הזדמנות לא רק לצפות בו, אלא לגלות שהמבקרים האמריקאים טעו, והצלמים צדקו.
״צ׳רי״ הוא הסרט הראשון שמביימים האחים ג׳ו ואנתוני רוסו, מאז שסרטם הקודם ״הנוקמים: סוף המשחק״ נהפך לסרט הקופתי בכל הזמנים (באופן אירוני, ביום יציאת הסרט החדש שלהם לסטרימינג פורסם ש״הנוקמים: סוף המשחק״ ירד למקום השני בטבלת שוברי הקופות, אחרי שהפצה חוזרת של ״אווטאר״ בסין החזירה אותו למקום הראשון). החידוש הוא שב״צ׳רי״ שני האחים רוסו הופכים לשלושה, כי את התסריט כתבה אחותם אנג׳לה רוסו.
בראיונות האחים סיפרו שאף שהתחילו את דרכם בבימוי סיטקומים (״משפחה בהפרעה״ ו״קומיוניטי״), ופרסומם בא בזכות ארבעת שוברי הקופות שביימו למארוול (שני סרטי ״קפטן אמריקה״ ושני סרטי ״הנוקמים״), ההעדפה האישית שלהם היא קולנוע עצמאי, ושסטיבן סודרברג היה המנטור שלהם בתחילת דרכם ומי שאמר להם את המוטו שלו: ״אחד להם, אחד לכם״. כלומר, תביימו סרט אולפנים אחד, להוכיח לממסד שאתם יודעים לעשות לו כסף, ואז סרט אחד עבורכם, שבו אף אחד לא אומר לכם מה לעשות ואיך. ״צ׳רי״ הוא הסרט העצמאי שלהם: לא מסחרי בעליל, אבל מושקע מאוד. ובעיקר, סרט שמוכיח שגם כשראשי אולפני מארוול ודיסני לא יושבים להם על הראש, הם עדיין במאים מצוינים.
האחים רוסו נלחמו כאריות כדי לקנות את הזכויות הקולנועיות לספר ״צ׳רי״ — ספרו האוטוביוגרפי של ניקו ווקר, שנכתב בזמן שישב בכלא על שוד — בין השאר כי רצו לעשות סרט העוסק בעיר הולדתם, קליבלנד, ולצלם אותו שם, ואגב כך לעסוק בבעיית ההתמכרות לאופיודים, שהם ראו בקרוב בקרב בני עירם ובני משפחתם.
אם יש מגרעת אחת עיקרית בסרט היא שנושא ההתמכרות מעסיק את השעה האחרונה של הסרט הארוך הזה (שעתיים ועשרים), והשעה הפחות מוצלחת בו, גם כי החלק הזה קצת דומה מדי לסרטי התמכרות אחרים מהשנים האחרונות, כמו ״ילד יפה״ ו״בן חוזר״, וגם כי הטון בו לא מצליח להכריע אם הוא ״טריינספוטינג״, או ״יומני הכדורסל״.
אבל השעה ועשרים שקודמות לסצנות ההתמכרות של גיבורי הסרט הן שהופכות את ״צ׳רי״ ליוצא דופן. זה סיפורו של בחור צעיר ונטול שם (טום הולנד) — כשהוא מתגייס, על תג השם שתפור למדיו כתוב פשוט ״חייל״. לב שבור שלח אותו ללשכת הגיוס ב־2002, משם לטירונות, ומשם לעיראק, שבה הוצב כחובש קרבי. המראות הקיצוניים שהוא רואה שם — גופות שרופות ואיברים כרותים (שלא נחסכים גם מהצופים) — מחזירים אותו כעבור שנתיים הביתה עם פוסט־טראומה, שמובילה אותו בסופו של דבר להתמכרות להרואין ולקריירה כשודד בנקים, כדי לממן את הסמים שלו ושל בת זוגו.
האחים רוסו מחלקים את סרטם לשמונה חלקים: שישה פרקים, פרולוג ואפילוג. 80 הדקות הראשונות, המכילות את ששת החלקים הראשונים, הם סוג של פלא. כל 15 דקות מתחיל פרק חדש, ואיתו כאילו נכנסנו לסרט אחר לחלוטין. מדרמת נעורים לסרט מלחמה, מסרט פיוטי של צילומים בהילוך איטי מלווים בקריינות אישית ועד לדרמה חברתית המפנה אצבע מאשימה לממסד שלא רק שמזניח את יוצאי הצבא הפגועים שחוזרים המלחמה, אלא ממש דוחף אותם באופן אקטיבי להתמכרות לסמים קשים.
נדמה שהסיבה לכך שהביקורת האמריקאית נרתעה מהסרט היא כי כבר קשה למצוא סרטים שמבוימים כך, באופן כל כך היפר־מסוגנן, כה וירטואוזי (למעשה, מאז ״ג׳ארהד״ לא זכור לי סרט כה נוקב שנראה כה מפואר בצורניות שלו). כיום דרמות חברתיות מאופיינות במבט ישיר, נוקב, ריאליסטי, אפרורי, עם מצלמה בגובה העיניים ותאורה נטורליסטית. אבל האחים רוסו — יחד עם הצלם העילוי תומס ניוטון סיגל (הצלם הקבוע של בריאן סינגר) — יוצרים קולנוע עם שפה מובהקת, כזאת שמנטרלת את הספציפיות של הסיפור והופכת אותו למשל על כל אדם, בכל עיר.
הסיפור הזה מסופר בדיעבד, על ידי ג׳אנקי לשעבר, ולכן הצד הוויזואלי תומך בעובדה שהמספר שלנו אינו אמין. רואים את זה, למשל, בשלטים ברחובות ובשמות הבנקים, שמדגישים את המבט האירוני שבין התמונה ובין הקריינות. בשנות השמונים סוג כזה של קולנוע היה נפוץ יותר, אבל כיום נדמה שמחויבות חברתית מגיעה עם שפה קולנועית דלה, ושסרט כה מלוטש בעצם מביס את עצמו. יש רגעים בסרט, בעיקר לקראת סופו, שהטון הלא אחיד שלו אכן מהווה מגרעת, והפנייה לסגנון מוקפד יוצרת תחושה שהאחים מאבדים קשר עין בין העיקר לבין הטפל. אבל ברובו, ״צ׳רי״ הוא סרט שמשוטט בתוך תודעתו המפוררת של המספר, שמעצב את תחנות חייו בכל פעם בסגנון אחר, בסיפור טראגי על גורל ובחירות גרועות.
כבר קשה למצוא סרטים שמבוימים באופן כל כך מסוגנן ווירטואוזי. אבל האחים רוסו יוצרים ב”צ’רי” קולנוע מרהיב עם שפה מובהקת
מתוך “צ'רי". שמונה סרטים בכרטיס אחד
