"גם בלי ילדות קשה, אין אדם בעולם שאין לו כאבים"
"גם בלי ילדות קשה, אין אדם בעולם שאין לו כאבים"
תנועת המטוטלת בחייו של אלון פדן, בנו של בעלי מקדונלדס בישראל, כוללת בגרות בגיל 12, לימודי מוזיקה, שירות במודיעין, תואר בפיזיקה, כהונה בועדת ששינסקי, אגף התקציבים, תואר בפילוסופיה, ובחזרה למוזיקה, לאלבום ראשון שיצר ולמגורים בקיבוץ
לפני 15 שנה, בזמן לימודי הפילוסופיה שלו, נתקל אלון פדן בספר "איש ישן" שכתב הסופר היהודי־צרפתי ז'ורז' פרק. זה ספר על אדם שעוזב הכל והולך לישון. פדן נקשר לטקסט, ברר מתוכו משפטים ושברי משפטים, יצר קולאז' מילולי, הלחין, והקליט אלבום שלם שיצא לאור רק עכשיו. אלבום רך, מלודי, מהורהר.
פדן עצמו הוא לא איש ישן, להפך. מסלול חייו נע בין תחנות שונות והרבה פעמים מנוגדות. הוא בן 39, גדל בתל אביב, אביו הוא איש העסקים עמרי פדן, הבעלים של רשת מקדונלד'ס בישראל. הוא למד בתיכון עירוני א' במגמת ג'אז, שירת ביחידה הטכנולוגית של מודיעין, ובגיל 12 עשה בגרות במתמטיקה. אבל במקום להמשיך לתואר ראשון החליט ללמוד גיטרה, ולהתמקד במוזיקה.
בהמשך למד לתארים במתמטיקה ופיזיקה, אבל עזב את האקדמיה לטובת פעילות ציבורית, שכללה עבודה עם דב חנין כשהתמודד על ראשות עיריית תל אביב, ושימש כעוזר ליו”ר ועדת ששינסקי הראשונה, שבחנה את מדיניות הממשלה בנושא הדלק והגז בישראל. לבסוף עבד באגף התקציבים של משרד האוצר, מה שנראה כמו הקצה השני של כל פעילות סוציאליסטית. אבל אחרי כמה שנים עזב שם, וחזר לאוניברסיטה להשלים תואר בפילוסופיה, רק שבמקום לכתוב דוקטורט — יצר אלבום. היום הוא חי עם אשתו ושתי בנותיו בקיבוץ השיתופי רמת יוחנן.
"בסוף הדברים מתחברים", הוא אומר. "נוח לי ללכת בין הניגודים, אני יכול להיות נחרץ עם משהו ואז למחרת לחשוב שטעיתי לגמרי". גם באלבום, כמו בחיים, יש עירוב ניגודים: רגעי פסנתר אינטימיים, עיבודים תזמורתיים, גרוב, רוק רך. שותפיו להפקה היו בין השאר עינב ג'קסון כהן, מרקו גורקן ויוחאי בלום (יושי).
בניגוד לאיש הישן של פרק, אתה דווקא די מעורב.
"החיים שלי הם תנועת מטוטלת בין להיות מאוד מעורב במה שקורה מסביב ולקחת אחריות לבין לסגת לתוך עצמי. בזמנו היה לי משבר קיומי, רציתי להבין מה המקום שלי בחברה. אתה ממלא תפקידים בחברה, ועם כל זה יש אני אוטונומי. פרק צולל לתוך האני הזה, ובודק מה נשאר כשאתה פורש מכל התפקידים החברתיים שלך, וכמה קשה לעשות את זה".
ההתכנסות הזאת פנימה מתאימה לאווירה של השנה החולפת.
"זה לגמרי ברוח התקופה, אני משער שהקורונה גרמה לאנשים להתנתק מכל מיני תפקידים וקשרים חברתיים".
אולי רק אדם עם ביטחון ויציבות כלכלית יכול לבצע את המסע הזה פנימה.
"גדלתי בסביבה יחסית מוגנת. זה בדרך כלל לא נחשב קרקע פורייה ליצירה. אמנות טובה הרי אמורה לכאורה לצמוח מתוך קושי, מתוך מצוקה. אבל עם או בלי ילדות קשה אין אדם בעולם שאין לו כאבים ולא חווה משברים. זו אולי אחת הסיבות לחיבור שלי לרומן של פרק. הרי הגיבור חווה משבר עמוק מבלי שתהיה לכך סיבה נראית לעין. לא איבדת עבודה, בית או משפחה. אבל אולי זה גם הטבע של משברים קיומיים: כשאתה יוצא מהם, קשה להסביר מה בכלל הטריד אותך. כן, המצב הכלכלי מאפשר לי את השינויים שעשיתי בקריירה ואת החיפוש הקיומי. זה שלא היה לי צורך קונקרטי להשיג משרה טובה ולהתקדם בסולם, קצת הפחית את המוטיבציה להתמיד במשהו גם כשהרגשתי פחות מחובר אליו. אתה יותר חשוף לשאלות קיומיות כשאתה לא טרוד בשאלות קונקרטיות של פרנסה. אתה מתמודד עם שאלת הלמה".
היום אתה גר בקיבוץ שיתופי, אפשר לומר שאתה סוציאליסט?
"אני פרגמטיסט. אני לא מאמין כל כך באידיאולוגיות. זו לא היתה בחירה רעיונית לגור בקיבוץ, אשתי גדלה כאן ולכן יש לנו אפשרות, וזה מקום טוב לגדל בו את הבנות שלנו. אני לא בהכרח שמאל סוציאליסטי. העניין הוא בפרטים. 95% מהעוולות בחברה נוצרות לא בגלל אידיאולוגיה שגויה, אלא כי התיכנון היה לקוי".
בתור לא־סוציאליסט סייעת לדב חנין כשרץ לראשות עיריית תל אביב.
"דב חנין הוא אדם מעורר השראה, הוא גורם לך לרצות לשפר את העולם. הוא קיבץ סביבו קבוצה רחבה של אנשים שרצו לעשות שינוי, וגם אני נכנסתי לזה. התרכזתי בקידום השקיפות בתקציב העירייה. עשינו קמפיין שבסופו של דבר הוביל את העירייה לפרסם את התקציב בצורה שקופה יותר".
מה דעתך על יישום ההמלצות של ועדת ששינסקי?
"בוועדת ששינסקי היה לי חלק משמעותי בגיבוש המדיניות ומודל המיסוי. מאוד רציתי שהציבור יקבל תמורה הולמת על הגז. אני חושב שהחוק שניסחנו עשה שינוי חיובי. אבל כדי שהתמורה בפועל תהיה כפי שהיא אמורה להיות, רשות המסים חייבת להקדיש לזה תשומת לב ומשאבים מיוחדים. לצערי, אני לא חושב שזה קרה במידה הראויה".
המעבר לאגף התקציבים נראה כחצייה לצד הקפיטליסטי.
"בוועדת ששינסקי עבדתי הרבה עם אנשי אגף התקציבים ובהם אודי ניסן, ראש האגף אז. בסיום העבודה הוא לקח אותי לעבודה באגף במשרת אמון, מכיוון שלא היה לי תואר בכלכלה. ליוויתי שם את ועדת טרכטנברג והוועדה לאיתנות פיננסית של ביטוח לאומי, ועבדתי על שיפור האפקטיביות של העבודה באגף. הסטריאוטיפ של האגף כסמן ימני שמתעניין רק בצמיחה בעייתי בעיניי. בתקופתי צמצום פערים היה מטרת־על, ורוב האנשים שעבדו שם פעלו מתחושת שליחות ורצון לתרום לחברה. כמי שמעדיף בחינה של כל מקרה לגופו, האגף היה אכסניה מתאימה בשבילי לקידום ערכים של שוויון והוגנות, לצד יעילות כלכלית".
להאזנה לאלבום:
בנדקמפ:
ספוטיפיי:
