זה מריח לי כמו אמנות: תערוכה מסקרנת בחולון
זה מריח לי כמו אמנות: תערוכה מסקרנת בחולון
תערוכה מסקרנת בגלריית החווה בחולון מוקדשת כולה לניחוחות. לדברי האוצר שלה, רופא מומחה לאף אוזן גרון, “דוקא ריח רע גורם לנו להנות יותר מהיצירה"
מי שעומד מאחורי התערוכה ״יש ריח לאמנות״ בגלריית החווה בחולון הוא בכלל רופא. פרופ׳ יהודה רוט, עד לפני כמה חודשים מנהל מחלקת אף אוזן גרון בבית החולים וולפסון, הוא מומחה לריח שכבר שנים רבות חוקר עם קבוצת חוקרים במכון ויצמן את יכולות החישה של האף. רוט ודורון פולק, אוצר התערוכה שעוסקת בקשר שבין אמנות לבין ריח, בחרו 60 אמנים שמציגים בה. על השאלה מה הוא בדיוק חוקר רוט משיב: “איך ריחות מפעילים אותנו. למשל, איך דמעות של נשים מכילות חומר שנקלט דרך מערכת חישת הריח אצל גברים ומפעילה אותם”.
רק את הגברים?
“כן. הם מריחים בקבוק של דמעות שנלקח מאשה שבכתה וזה מוריד אצלם את רמת הטסטוסטרון”.
מה עושים עם תגלית כזו?
“קודם כל, זה נועד להבין טוב יותר את הטבע. אבל פרקטית יש המון אפשרויות. למשל, זה משתלב בכיוון של לבנות תעשייה של חומרים מבוססי ריח שיכולים להשפיע על התנהגות אנושית”.
למשל, ריח דמעות אשה כהגנה מתוקפנות גברית?
“כן. במקום להתיז גז פלפל, אפשר להתיז חומר שישנה את ההתנהגות וידכא תוקפנות”.
מעניין שגם הקורונה משפיעה על חוש הריח.
“פגיעה בכושר הריח כתוצאה מבעיה רפואית היא שכיחה. בקורונה אנחנו משערים שהסיבה לכך היא פגיעה מוחית, כנראה איזה סוג של דלקת מוחית שפוגעת בפונקציה החשובה הזאת פגיעה זמנית”.
על הקשר בין ריח לבין אמנות מספר רוט: ״אני מצייר מאז שהייתי ילד ולכן החיבור נראה לי טבעי. מעבר לזה, השאלה שהעסיקה אותי היא איך יכול להיות שהאמנות העכשווית שהיא רב־תחומית וכוללת סאונד, אפקטים אופטיים, אפקטים של מגע — לא עוסקת ביכולת חושית כל כך חשובה ומרכזית. התחלתי לבדוק את זה וגיליתי שב־20 השנים האחרונות יש אמנים שפועלים תחת ה׳ז'אנר האלפקטורי׳, כלומר שהריח הוא הבסיס ליצירתם. בין הידועים שבהם פיטר דה קופר הבלגי ומאקי אואדה היפנית שגם משתתפים בתערוכה״.
עם זאת, ניסיתי להבין למה הנושא די נעדר משדה האמנות. הרי בשמים וריחות ליוו אותנו משחר ההיסטוריה. אך עד המאה ה־20 האסתטיקה הוגדרה על ידי חושי הראייה והשמיעה, וחוש הריח הודר מהשיח מכיוון שנחשב לחוש בהמי, פרימיטיבי, חייתי, שעוסק רק בשמירה על קיום. זו אחת הסיבות שעד היום אנחנו תופסים ניקיון, למשל בבתי חולים, כהיעדר ריח. לכאורה, היה מאוד נכון לשפר תחושה של אנשים על ידי בישום בתי החולים בריחות טובים, אבל עדיין על פי התפיסה התרבותית —זה נחשב ללא נקי”.
האוצר דורון פולק מציין כי לתערוכה היתה היענות טובה של אמנים מצוינים כמו עתר גבע, נחמה גולן, דבורה מורג, שחר מרקוס, בני אפרת, יזהר פטקין, דני קרוון, חנאן אבו חוסיין, שכולם רלבנטיים לנושא. אך הוא מציין את חוסר ההיענות של כמה אמנים מרכזיים. מביקור בתערוכה המגוונת ניכר כי מתקיים בחלק מהעבודותשילוב מוצלח ביותר בין אמנות לריח: למשל במיצב הספרים השרופים של עתר גבע, המחראה של גדעון גכטמן, מיצב הפרדס של דני קרוון וגם המיצב שהוכן במיוחד של חנאן אבו חוסיין עם צינורות של שתן ושמן זית.
עם זאת, לא מעט עבודות נפלו בפח האילוסטרציה והבנאליות, ותרם לכך, לטעמי, הרצון של רוט להיות שותף ביצירה עצמה ולצרף ריחות שנוצרו במיוחד במפעלי בישום של ספונסרים לעבודות. דוגמה טובה לכך היא העבודה ״מזבחות הקטורת״ של אורי דה בר, שמנסה להעניק באופן בנאלי ריחות לשלוש הדתות: ליהדות מור ולבונה, לנצרות: קטורת ולאסלאם: מנטה, אניס וריח שמדמה הדס.
רוט מקבל את הביקורת. ״מבחינתי, זה מחקר שהוא גם אמנותי וגם ביולוגי. לדבריו, בעתיד כוונתו ליצור שיתופי פעולה בין אמנים למפעלי בישום ולחשוב על דרכים נוספות של שימוש בריח בהקשר של אמנות. ״למשל, באוניברסיטה בסיינה ערכו מחקר: נתנו לאנשים לראות יצירה ולהריח שני ריחות: אחד נעים והשני לא. התוצאה היתה שדווקא הריח הפחות נעים שיפר את ההנאה מהיצירה. ההסבר היה שכשאנחנו חווים דרך הריח חוויה שלילית, הנפש או המוח מחפשים פיצוי ואנו מגייסים את כל היכולות ליהנות ממשהו יפה”.
