הסדרה "מחתרת המסילה": הולדת אומה
הסדרה "מחתרת המסילה": הולדת אומה
מדובר באפוס מונומנטלי העוסק בעבדות בארה"ב של הבמאי עטור הפרסים בארי ג'נקינס, ומצליח להעניק חסד ורוך לאחת האפיזודות האיומות בתולדות האנושות
בתחילת המאה ה־19 הקימו כמה אנשי דת אמריקאים מנגנון מחתרתי שנועד להבריח עבדים שחורים ממדינות הדרום אל מדינות הצפון ומשם לקנדה. המפעל הזה קיבל את הכינוי "הרכבת המחתרתית", על שם שיטת החילוץ וההעברה של העבדים, בין תחנות ובין "כרטיסנים", שהעבירו אותם מנקודה לנקודה. הארייט טאבמן, שדיוקנה אמור להופיע בקרוב על שטר 20 הדולרים, והסופר פרדריק דאגלס, הם שניים מפעילי זכויות האדם האפריקנים־אמריקאים שסיכנו את חייהם ועזרו לעבדים לברוח מבעליהם.
ב־2016 זכה הסופר קולסון ווייטהד בפרס הפוליצר (הראשון מבין שניים שלו) על כתיבת הרומן "מחתרת המסילה" ("The Underground Railroad"), שבו הוא מתרגם את שם המחתרת הזאת באופן מילולי ומדמיין מציאות אלטרנטיבית שבה בעשורים שלפני מלחמת האזרחים האמריקאית היתה קיימת רכבת תת־קרקעית, מתחת למדינות הדרום, שמובילה עבדים אל החופש, כשהוא מתאר את התחנות שגיבוריו עוברים בדרך, בעלילה ששואבת את השראתה מ"מסעות גוליבר" של ג'ונתן סוויפט. ספרו של ווייטהד עובד כעת לסדרת טלוויזיה מונומנטלית בת עשרה פרקים שיצר וביים בארי ג'נקינס, הבמאי של "אור ירח", זוכה האוסקר מ־2016. הסדרה עלתה בשירות הסטרימינג אמזון פריים וידיאו.
בשני הסרטים המוכרים שלו, "אור ירח" ו"סיפורו של רחוב ביל", העניק ג'נקינס הופעות שהניבו אוסקרים לשחקניו. אבל שני הסרטים האלה חשפו את הנשק הסודי שלו: חברו מימיו כסטודנט לקולנוע באוניברסיטת פלורידה, הצלם ג'יימס קלקסון שעושה פלאים עם תאורה ועדשות. גם למלחין הקבוע שלו, ניקולס בריטל, יש חלק בהפיכתה של "מחתרת המסילה" לפרויקט טלוויזיוני־קולנועי מרהיב לצפייה ולהאזנה, שלוקח אפיזודה איומה בתולדות האנושות ומעניק לה את החסד שניטל ממנה בזמן אמת. ג'נקינס גם מנצל היטב את העובדה שבסטרימינג אין משבצות שידור קבועות, ולכן כל פרק נמשך בדיוק כאורך הזמן שהבמאי ועורכיו מצאו לנכון: מ־87 דקות ועד 20 דקות, אורכו של הפרק השביעי, שהוא אינטרלוד יפה.
הסדרה מתמקדת בדמותה של קורה, אשה צעירה שהיא אחת העבדים של בעל מטע בג'ורג'יה. עבד בשם סיזר, שמסתיר מבעליו שהוא יודע קרוא וכתוב ומסתובב עם עותק של "מסעות גוליבר" איתו, מנסה לשכנע את קורה לברוח איתו. בגלל שאמה של קורה ברחה, כשהיא היתה ילדה, הוא רואה בה קמע למזל טוב שגם היא תצליח להימלט מגורל העבדות. הפרק הראשון מציג אוסף איום של דימויי אימה וזוועה של חיי העבדים — הלקאות, הצלפות, עינויים, אונס ובאחת הסצנות המזוויעות ביותר, אפילו שריפתו על המוקד של עבד שניסה לברוח. כל הזוועות האלה נועדו כדי לגרום לקורה (בגילומה של תוסו מבדו) להבין שסיכויי ההישרדות שלה דומים, אם תישאר או אם תברח, ולכן היא מצטרפת למסעו של סיזר.
בראיון עם אופרה ווינפרי — שג'נקינס הצעיר התחיל את דרכו כעובד בחברת ההפקה שלה — ביקש ג'נקינס מהצופים שלא לדלג על הפרק הראשון, ולהתמודד עם האלימות שבו. "רציתי להראות איך אבותיי העבדים הצליחו לשמר חיים של רוך ואהבה, בתוך עולם אלים". ולכן, כדי להגיע אל הרוך, הוא היה צריך להתחיל עם האלימות. בראיון אחר הוא מסביר שאם רוצים להתמודד עם ההיסטוריה של העבדות, צריך להציג גם את האלימות שהיתה שם. כשבפרק השלישי קורה מגיעה לעיירה בקרוליינה הצפונית, שבה נאסר על שחורים להיות, ומוסתרת בעליית הגג של מתנגד לעבדות, דימויי השואה של "מחתרת המסילה" נהיים חשופים וברורים יותר, וקורה הופכת לפרק אחד למעין אנה פרנק שחורה.
את הסדרה הפיק בראד פיט, שחברתו הפיקה גם את "אור ירח" של ג'נקינס ואת "12 שנים של עבדות", סרטו זוכה האוסקר של סטיב מקווין, שעסק גם הוא בזוועות העבדות. ג'נקינס, שהתמחה עד כה בפרויקטים עצמאיים מיניאטוריים, צילם את הסדרה במשך 116 ימי צילום, להבדיל מ־35 ימי הצילום שהיו לו בסרטו הקודם. הסדרה צולמה כולה בג'ורג'יה, וכל הסטים נבנו במיוחד עבורה. "גילינו שכל ההיסטוריה הפיזית של העבדות נמחקה או שעברה חיטוי", סיפר ג'נקינס בראיון. סדרת הענק הזאת, מקווה ג'נקינס, אולי תסיט את תשומת הלב מהרגע בקריירה שלו שהוא משוכנע כי יישאר תמיד הכי מפורסם והכי נצפה יותר מכל סרטיו: הרגע שבו פיי דאנוויי מקריאה בטעות את שמו של "לה לה לנד" כזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, כשרק כמה דקות אחר כך התברר ש"אור ירח" הוא הזוכה הנכון. "מאז", אמר ג'נקינס בפודקאסט שהתארח בו, "התקבעה אצל כמה אנשים התחושה ש'אור ירח' זכה בתור פרס ניחומים על היותו סרט שחור, וזה לא נכון".
לא הכל עובד ב"מחתרת המסילה". ג'נקינס הוא משורר עם עין ויזואלית נהדרת ואוזן מוזיקלית רגישה, והוא מנצל את הפורמט הסדרתי כדי לנסות להעביר את תחושת הקריאה ברומן, ולעשות שימוש בזמן הנרחב שניתן לו ולא לדחוס הכל לשעתיים של סרט. אבל בסדרה בת עשרה פרקים, הסטטיות הפיוטית שלו, שעובדת יפה בקולנוע, לעתים קרובות מצליחה להתיש. בסרט שעוסק במסע, במסילה — ממשית ומטאפורית — הסדרה לא אחת בוחרת לרדת מהפסים, ולא רק שהיא פונה לעסוק בדמויות משנה, היא גם בוחרת להשאיר סצנות שלמות באפלה מוחלטת. יש רגעים שזה יפהפה, אבל ככל שהסדרה נמשכת, היא דורשת מצופיה עוד ועוד סבלנות, בפרקים שלא כולם אחידים ברמתם. נדמה שבכמה רגעים ניתן היה לערוך ולצמצם את עשר השעות האלה, שלפעמים ממסמסות את העוצמה שג'נקינס מנסה להכניס לתוכן, במסע שמתחיל במוות ובזוועה, אבל שככל שהוא נמשך הולך ומתגלה החסד שחבוי בו.
