מסעדת "פסקדו": הדג פורש כנפיים
מסעדת "פסקדו": הדג פורש כנפיים
המסעדה הכשרה באשדוד היא מסעדת הדגים הכי טובה בארץ. זה סוד גלוי שנובע מהמרחק המנטלי מתל אביב
יחי זינו, הוא השף הכי רזה, הכי צנוע והכי מקסים שאני מכיר, ומסעדת פסקדו שלו אינה אטרקציה רק משום שהיא יושבת באשדוד. היא היתה הופכת לאטרקציה קולינרית, מוצדקת, גם אם היתה שוכנת בתל אביב. או בפריז. או ניו יורק. כן, עד כדי כך.
מסעדת הדגים הכשרה (כן־כן) קיימת כבר מ־2009. זינו לא תמיד ניהל את מטבחה; וגם בשנים, ההולכות ומתארכות, שבהן הוא מנווט ביד רמה את הספינה המרשימה הזו במים הסוערים של הקולינריה המקומית, לקח זמן עד שהתקבע מקומה כמסעדת הדגים הכי טובה בארץ — במפורש, ואחת המסעדות הכי טובות בכלל.
ועדיין, לשמחתי, כשנכנסים לכאן בצהרי היום, המסעדה מפוצצת בעיקר במקומיים או בחובשי כיפה המנצלים את הכשרות כדי להתענג קצת על מנעמי החיים ברמה הכי גבוהה שאפשר, חיזיון לא נפוץ בסצנה הכשרה בדרך כלל. איך אני יודע? אני פשוט יודע. וזה מקסים.
גם הצוות, הכי לבבי שיש, הוא הכי לא תל־אביבי שיש. תודה לאל. לדוגמה: רון הברמן פינק אותנו, לא חינך או התנשא עלינו כמו שנוהגים לעתים הקולגות שלו בעיר הגדולה.
ישבנו על הבר, הזמנו בירה ספרדית מהחבית בכוסות מיניאטוריות (החלטה נבונה, הבירה נשארה קרה ואני לא נשפכתי) וסודה לנוער, והתחלנו לעבוד.
טחינה אל ארז, חריף, איקרה, מלפפונים חתוכים, ככה סתם בלי כלום, אפילו בלי מלח, מקסים. והכתר של מנות הפתיחה — פלפלי פדרון מטוגנים. אי אפשר להפסיק לזלול את המעדן הזה. אתה טובל בסלסת העגבניות, טובל בטחינה ומנסה להזכיר לעצמך לשווא שיש עוד אוכל אחר כך.
עכשיו מגיע האוכל. חציל קלוי שנוקז היטב מנוזליו במשך 24 שעות ואז צופה בפירורי פנקו וטוגן בשמן עמוק. מעליו סלט "חאקו" כמו שקוראים כאן לסלט הקצוץ דק עם הפלפל החריף. קצת מוזר להגיד את זה, אבל דווקא החציל הזה היה המנה הכי מופלאה בארוחה. ולא שהשאר היה רע, כמו שכבר הבנתם כנראה.
טוב, בכל זאת באנו בשביל הדגים. והם מתחילים לזרום. למשל טלוויזיות פריכות, שזה "אחלה שם ללהקה", אומר בני. טלוויזיה הוא שמו העממי של הסילגו הנודד, דג קטן , צנוע מאוד וטעים לאללה אם יודעים מה לעשות בו. יחי יודע. הוא מטגן אותו.
בכלל, רוב השוסים של פסקדו מגיעים מהצ'יפסר, ולא במקרה, כי אין עונג גדול יותר מדג מקומח ומטוגן בטיגון עמוק. הטלוויזיות הוגשו עם איולי של חמציץ ושקדים. גאוני כמעט.
הסרדינים על הגריל הפתיעו עוד יותר. לעצמם הם היו פשוט סרדינים על האש, לא משהו שאפשר לטעות בו, כלומר אם מורידים בזמן מהמנגל, כמו שקרה כאן כמובן. אבל הם הוגשו עם כרוב חרוך וזעתר. כמה מפתיע, ככה טעים.
במנת סשימי קליפורניה יש רצועות נאות של אינטיאס, אחד מטובי דגי הים שלנו, מונחות על פרוסות דקיקות של אבוקדו ו"סלט קליפורניה" עם גמבה, בצל ירוק, סלרי, טבסקו ירוק, בצל סגול ולימון. סליחה שאני חוזר על עצמי, אבל זה מבריק ממש.
ואז הגיע טורו טונה אדומה, כלומר החלק השומני והעסיסי ביותר, קרוב לבטן. יש עכשיו טונות ענקיות ונהדרות. זינו צרב אותה קלות ואז הגיש עם רוטב של צ'ילי וסויה. זה נשמע אולי גס מאוד ואכן מתובל בלי פחד, אלא שיש מעט מאוד טבחים שיודעים גם לתבל בלי פחד וגם לעצור בזמן. וזינו יודע.
עכשיו הגיע שיאה הימי של הארוחה. "כנף" מוסר (בעצם הלחי ומה שמחובר אליה) מטוגן בטיגון עמוק. זו מנת הדגל של פסקדו. בצדק. אלוהים! כמה זה טעים. טבחים טובים באמת יודעים שהלחי היא החלק הטעים בדג, בתנאי שהדג גדול מספיק. זינו טיגן אותה עד פריכות מצד העור ומה שעוד יותר מדהים, גם הפנים לא היה רכרורי כמו שקורה לפעמים, אלא מוצק אבל עדיין עסיסי ונהדר. אמנות גדולה.
קינחנו בחצי אננס מפורק לקוביות שהוחזרו לקליפתו והוגשו עם גלידת קוקוס. נהדר.
אני מת על פסקדו כבר שנים. היא הסוד הכי גלוי ועדיין הכי לא מקולקל. בזכות האווירה המשוחררת, תערובת של חמארת דגים עם מסעדת גורמה, משהו שאי אפשר לשחזר בתל אביב, למשל. בזכות השירות המוקפד אך הכה לבבי ואמיתי וכמובן, בזכות האוכל המופלא של זינו. אוכל פשוט אבל כל כך חכם, טעים אבל בלי להיות בנאלי, וגם כשהוא מאוד מוכר ורגיל. הוא רק כאילו רגיל.
אה, כן, כמעט שכחתי. בכל פעם שרון הברמן המקסים ראה שאחת הצלחות שלנו התרוקנה על השטח הקטן שאותו תפסנו על הבר, הוא שאל אם להרים לנו. כלומר את הצלחות כמובן. וואי־וואי רון, איך הרמת לנו.
פסקדו, מרטין בובר 1, אשדוד, 08-8523063, א'-ה' 23:00-12:00, ש' 23:00-19:00. כשר
