"הרחובות עשויים ממוזיקה": קשה לעמוד בקסם של המחזמר הקולנועי הזה
"הרחובות עשויים ממוזיקה": קשה לעמוד בקסם של המחזמר הקולנועי הזה
לין־מנואל מירנדה מציג מחזמר שמח ונהדר שהפך מזמור אשכבה אקטואלי לאמריקה, שלא מוכנה לקלוט את האחר והשונה לתוכה
לפני שלין־מנואל מירנדה הפך לאיש הכי נערץ בעולם התיאטרון והמוזיקה בזכות יצירת המופת שלו ״המילטון״, הוא כבר היה לין־מנואל מירנדה זוכה פרס הטוני על המיוזיקל הטוב ביותר לשנת 2008, ״In the Heights״.
עכשיו מגיע לבתי הקולנוע עיבוד קולנועי למיוזיקל הזה ומאפשר למי שלא ראה את גרסת הבמה להתוודע לעובדה שגם לגאון שחתום על ״המילטון״ היתה תקופת בוסר. ״In the Heights״ מגיע לישראל תחת השם ״שכונה על הגובה״, שזה אלגנטי כמו לתרגם את ״West Side Story״ ל״סיפור הפרברים״.
אנתוני ראמוס, כוכב עולה (״גנב עם כבוד״), נכנס לנעליו של מירנדה בתפקיד הראשי. הוא מגלם את אוסנאבי שהוריו היגרו לאמריקה מהרפובליקה הדומיניקנית והשתקעו בשכונת וושינגטון הייטס, צפונית להארלם. אוסנאבי הוא הבעלים של מכולת שכונתית והוא מציג את סיפורה של השכונה. מירנדה הודה שכתב את המחזמר כשהבין שחוץ מ״סיפור הפרברים״ אין עוד מיוזיקל בברודוויי שעוסק באוכלוסייה ההיספנית של ניו יורק, ובוודאי לא יצירה שנכתבה על ידי בן הקהילה, שכותב על השכונה שבה הוא נולד וגדל. ״הרחובות בוושינגטון הייטס עשויים ממוזיקה״, אומר אוסנאבי בסצנת הפתיחה, והמשפט היפה הזה מציג את מה שטוב בסרט: המוזיקה.
ג׳ון צ׳ו, שהתחיל כבמאי בסרטי ההופעות של ג׳סטין ביבר, קיבל את הג׳וב לביים. צ׳ו התפרסם כשהפך סרט בורקס אסייתי חביב בשם ״עשיר בהפתעה״ להצלחת ענק גלובלית מפתיעה, ובאולפני וורנר מן הסתם קיוו שאותו דבר יקרה עם ״שכונה על הגובה״. אז לא. הסרט אכזב בנתוני המכירה שלו באמריקה, ויש להניח שיתקשה להתחבר לקהל הרחב גם בישראל, שלא ישים לב שמדובר בגרסה מוזיקלית ניו־יורקית לסרט של זאב רווח. ללא כוכבים או להיטי ענק, ״שכונה על הגובה״ הוא סרט פסטיבלים סינמטקי שמעמיד פנים שהוא שובר קופות. אבל מי שאוהב מיוזיקלס, יתקשה לעמוד בקסמו.
צ׳ו נעזר בשירים המצוינים ברובם של מירנדה, ויוצר קטעים מוזיקליים סוחפים ונהדרים, עם מוזיקת הסלסה והמרנגה של האיים הקריביים. אבל בין השירים הסרט לא תמיד מצליח להיות אחיד באיכותו, וככל שהוא נמשך, האנרגיה המחשמלת של הפתיחה הולכת ודועכת. מה שכן, מעניין להשוות בין גרסת הבמה ובין גרסת המסך, שעודכנה לימי טראמפ, והרדיפה של הממשל את הילדים שהוריהם היגרו לאמריקה.
הפוליטיקה העכשווית הפכה את ״שכונה על הגובה״ לסרט שבו מתחת למוזיקה העולצת יושבות דמויות עגומות שמבינות שאמריקה היא לא הבית שלהן ומרגישות שעליהן לברוח לפני שיגורשו — הגיבור חולם לחזור לארץ מוצא הוריו, מתוך הבנה שאולי החלום האמריקאי היה טעות. שיר ההלל לשכונה, לתושביה ולתרבותה הופך למזמור אשכבה לאמריקה שלא מוכנה לקבל את האחר והשונה לתוכה.
