יונתן ורדי: "החוויה שלי היא של ילד יתום"
יונתן ורדי: "החוויה שלי היא של ילד יתום"
הנכד של נורית זרחי ויורם טהרלב ואחיה של המוזיקאית קמה ורדי, כותב מכתבים לילדיו ומפרסם אותם בספריו. "בזכותם אני כבר יכול להגיד שאני לגמרי אבא"
כשנולדה בתו הראשונה, החליט יונתן ורדי - במאי קליפים ופרסומות - לכתוב מכתב לילדה ששינתה את חייו. אחריו כתב עוד מכתב, ועוד אחד. לפני שלוש שנים המכתבים נהפכו לספר שהוא מעין יומן אבהות, "אבא מתחיל" (הוצאת אפיק). עכשיו, לאחר שנולד בנו השני, ורדי מפרסם מין ספר המשך, "אבא חלליות", עם מכתבים לשני הילדים. למרבה השמחה, כבר יש מסורת בספרות הישראלית של אבות הכותבים לילדיהם, רובם משוררים (רוני סומק, יקיר בן משה, עדי וולפסון), והנה מצטרף למדף המכובד ספר פרוזה נוסף.
פרקי הספר הם מכתבים הפונים בגוף שני אל שני הילדים, נינה ואלישע. הם כתובים ברגישות רבה, ומתארים רגעים קטנים בחיי המשפחה ובחיי ההורות. גם רגעי קסם ופליאה, אבל גם רגעים של כעס, עייפות או חרטה, וגם מחשבות על העבר וזיכרונות שיש למחבר מהאבא שהיה לו, הנוכח־נעדר. את הספר הקדיש ורדי ל"סבתא נונה", היא הסופרת והמשוררת זוכת פרס ישראל נורית זרחי.
יונתן ורדי הוא בנה של האמנית רוני טהרלב, בתם של זרחי והפזמונאי יורם טהרלב. כך שהוא גדל בבית של מילים ויצירה, והכתיבה היתה עבורו צעד טבעי ומתבקש.
2 צפייה בגלריה
על סבתו נורית זרחי (בתמונה): "אנחנו קשורים מיסטית. היא מהקוראים הראשונים שלי. יש לה יכולת להביא רעיונות יצירתיים שאיש לא חשב עליהם"
(צילום: עמית שעל)
ורדי (34) גדל בהרצליה ובמצפה מתת. אביו, ברוך ורדי, היה בעליה של חברת תוכנה מצליחה, שבהמשך דרכו נקלע לקשיים כלכליים, ונהרג בתאונת דרכים. שנה אחרי האירוע, בגיל 16, עזב ורדי את בית הספר ועבר לתל אביב, שם החל ללמוד באוניברסיטה, תחילה תיאטרון ואחר כך קולנוע. הוא ביים קליפים לאמנים רבים, כולל לאחותו, המוזיקאית קמה ורדי. לפני עשר שנים יצר סרט קצר ושמו "קינת השפיות", בעקבות חלום שחלם על אביו. היום ורדי הוא מנהל הקריאייטיב של חברת Artlist.io, המתמחה בפרסום לעולם הדיגיטל לקהל בינלאומי.
2 צפייה בגלריה
יונתן ורדי. "עם בני אלישע, שלו מוקדש הספר החדש, אני רואה את עצמי כילד בצורה יותר ברורה. זה מהדהד חוויות שלי כילד, שלחלק מהן לא הייתי מודע"
(צילום: עמית שעל)
"התחלתי לעבוד בגיל צעיר", הוא מספר. "העבודה הראשונה שלי היתה ככתב של 'מעריב לנוער'. גרנו בצפון, רציתי לקנות גיטרה חשמלית חדשה, אז התחלתי לעבוד שם במשך כמה שנים. כתבתי סיפורים, ראיונות עם ילדים, קומיקס. וככה חסכתי כסף כדי לקנות גיטרה ולהתחיל את החיים בתל אביב. כתבתי גם ספרי ילדים ותסריטים ורומן ביוגרפי והרבה דברים שלא הגיעו לבשלות".
"ילד שני מייצב אותך"
ב"אבא חלליות" הוא מקדיש פרקים לאביו המת, נזכר באדם שהיה, באבהות שלו, שהיתה קרובה ורחוקה בו־זמנית. כך, פעמיים יש בספר משולש של ילד, ילדה ואבא: פעם אחת יונתן וקמה ביחד עם אביהם; ופעם שנייה הילד והילדה של יונתן, שהפך בינתיים לאבא. הוא מתאר את המשפחה המורכבת שבה גדל, ואת נישואיה השניים של אמו, שמהם נולדו שני חצאי אחים.
הספר אינו רק יומן אבהות אלא גם יומן משפחה. "ילד שני הוא עוגן שמייצב את מה שהיה עד עכשיו", הוא אומר. "אפשר להגיד את זה גם על ספרים. ספר שני זה אומר או.קיי, התביישתי לקרוא לעצמי סופר עד עכשיו אבל עם ספר שני אני מרגיש יותר קרוב לזה. ככה אולי גם עם ילד שני, אני כבר יכול להגיד שאני לגמרי אבא".
העובדה שהילד השני הוא בן משנה?
"בן זה משהו אחר. אני ונינה מאוד קרובים והייתי מאוד נוכח איתה, אבל עם אלישע אני רואה את עצמי כילד בצורה יותר ברורה. זה מהדהד את החוויות שלי כילד, שלחלק מהן לא הייתי מודע. דרך אלישע אני יותר רואה את היחסים שהיו לי עם אבא שלי. אמא שלי נוכחת בספר אבל הספר הוא יותר על אבא שלי".
אתה מתאר את הקשר המורכב עם אבא ואת ההיעדר שלו.
"אבא שלי נהרג כשהייתי בן 15, והתחיל להיעדר כשהייתי בן 12. החוויה שלי היא של ילד יתום, שגדל בלי אבא".
אתה מצטייר כאבא רך, והדמות שלו בספר נראית נוקשה יותר.
"גם הוא היה רך, רק שסדרי העדיפויות שלנו היו שונים. הוא שם קודם כל את ההגשמה העצמית שלו ורק אחר כך את המשפחה, אני משתדל לשים את המשפחה והיחסים האישיים במקום הראשון".
ורדי כותב בספר: "שלוש בלילה ושוב קמת, אלישע. אני יוצא לסלון ומנסה להרגיע משהו בתוכי, מתוך אמונה שאם אהיה שליו ושקט גם אתה תירגע... וכך אנחנו ישנים זה לצד זה על המזרן, ולרגע בין שינה לערות אני מרגיש איתך שותפות גורל, לא רק של אבא ובן, אלא של שני בחורים שהם אולי מעט אחרים".
באיזו מין משפחה גדלת?
"אנחנו משפחה מורכבת ואוהבת. גם אבא שלי עם האישיות שלו והחיים הקשים שהיו לו, מאוד אהב אותנו, וגם אני מאוד אוהב אותו ומתגעגע אליו. אנחנו משפחה של אנשים יוצרים. אני לא יודע אם זו גנטיקה, אולי גם, בסוף אתה הרבה פעמים נמשך למה שנמצא סביבך. אני זוכר איך גיליתי שאבא של סבתא נונה (נורית זרחי — ש”ל) היה סופר, ישראל זרחי. זה מאוד סקרן אותי, קראתי את הספרים שלו, הוא מת כשהיא היתה בת 5 והשאיר אחריו 13 רומנים, והבנתי שאפשר להמשיך לתקשר איתו אחרי מותו. דרך הקריאה בספרים שלו הכרתי אותו יותר, את המשפחה, הכתיבה שלו מאוד ביוגרפית אף על פי שהוא שינה את השמות, וזה איפשר לי לראות עולם, לראות את ההיסטוריה המשפחתית, מעין מסמך עדות".
למעשה גם אתה, במכתבים לילדיך, עושה דבר דומה.
"תמיד ידעתי שאכתוב, אבל חשבתי שאכתוב ספרי פנטזיה ומדע בדיוני או ספרי ילדים, לא חשבתי שאכתוב ספרים כאלה, פרוזה. הופתעתי מהספרים של עצמי".
סבתא שלך השפיעה על הכתיבה?
"אני ונונה־נורית מאוד קרובים, היא אולי אחד האנשים הכי קרובים אליי. יש לנו המון שיחות, ואנחנו קשורים ברמות מיסטיות, אנחנו חולמים לפעמים את אותו החלום, או שיש לי מחשבה על משהו שהיא בדיוק כתבה עליו. היא מהקוראים הראשונים של כל טקסט שאני כותב. היא בן אדם לא ייאמן: עם הידע שלה בספרות והיכולת שלה להיות נוכחת ולהביא רעיונות יצירתיים ופשוטים שאף אחד לא חשב עליהם. והיא גם נורא מצחיקה. אנחנו יכולים לשבת בבית קפה והיא מבקשת 'תביאו לי משהו מופלא'. המלצר מסתכל עליה והיא אומרת 'תביאו לי את הדבר הכי מופלא שיש לכם'.
"גם סבא יורם הוא סבא נפלא. כשהייתי ילד גרנו בהרצליה, נכנסתי לגן החדש ועל הקיר היו תמונות של נונה ושל יורם. הייתי בטוח שהגננות תלו שם תמונות של הסבים והסבתות של כל הילדים כדי שירגישו יותר בנוח כשהם באים לגן. אחר כך הבנתי שזה לא בדיוק ככה".
"יצירה וריבים עם אחותי"
ויש לפעמים גם שיתופי פעולה משפחתיים. יונתן ואחותו קמה כתבו יחד תסריט לסרט, והוא ביים קליפים לשירים שלה. "היצירה המשותפת שלנו רבת־ריבים אבל בסוף אנחנו מצליחים לעשות את זה", הוא אומר. בימים אלה הוא מפתח ביחד עם בן דודו עומר בן שחר סדרת אנימציה לילדים, לפי סיפורי "תנינה" המופלאים של זרחי.
בספר עולה הנושא של הכסף והצורך להתפרנס, גם בהקשר של אביך שנקלע לקשיים, וגם עול הפרנסה שלך כאב צעיר.
"זו שיחה שתמיד נוכחת במשפחה. זו משפחה שכולם בה נורא עסוקים. מצד אחד, אני מאוד אוהב את מה שאני עושה, וגם אם היה לי המון כסף הייתי ממשיך לעשות את אותו הדבר. אבל מצד אחר ברור שאני רוצה יותר רווחה ולהיות מסוגל לקחת שבועיים חופש כשאני רוצה, או שיהיה לי חדר קולנוע בבית או כל מיני דברים שכסף מביא.
"אמא שלי אמרה שאנחנו צריכים כולנו לעבור לחיות על חוף ים ושנהיה פחות עמוסים. אבל גם היא מציירת ומציגה בלי סוף, אנחנו משפחה שחייבת להיות בעשייה. סבתא שלי פרסמה מעל 250 ספרים, לא כי היא היתה צריכה להתפרנס אלא כי היא היתה צריכה לכתוב אותם. ואין יום שאני לא מדבר איתה והיא לא עובדת על ארבעה דברים חדשים. לא הייתי רוצה חיים יותר שקטים".
