"מייקל היא סדרה עלינו"
"מייקל היא סדרה עלינו"
היוצרים איתי ויזר ומויש גולדברג לקחו את ההסתרה, הבושה וההדחקה שספגו בביתם והפכו אותן למחזה קאלט שנהפך לסדרת טלוויזיה מצליחה עם אוהדים שרופים כמו אסי כהן ותום יער. עם עליית העונה השנייה של "מייקל" אומרים יוצריה שעכשיו הם רוצים "עוד יותר להרעיד את האדמה", וגם מסבירים איך קרה שגיבוריה סוף סוף גילו את חדוות המין
בעונה החדשה של הקומדיה המבריקה "מייקל", רבקה ודובי עושים את זה. לא ביחד, חלילה. רבקה ודובי אמנם חולקים דירה, רבים על שטויות, דומים זה לזה במראה כפי שקורה לזוגות ותיקים, ובאופן כללי מתנהגים כמו זוג, אבל הם לא. הם אחים, שגרים ביחד אפילו שהם כבר בני 50-40-30 (קצת קשה לדעת). משפחת ברוש, שבמרכז הסדרה, שצמחה מתוך הצגת פרינג' מצליחה, היא אולי לא הכי מתפקדת, אולי קצת מעופשת, אולי קצת שמרנית, אבל היא לא מעוותת. רבקה ודובי עושים את זה עם אחרים.
עם עליית העונה השנייה ב־yes קומדי וב־VOD מספרים במאי ההצגה איתי ויזר ובמאי ותסריטאי הסדרה "מייקל" מויש גולדברג על ההורות המשותפת שלהם, כך לפי הגדרתם, על הפיכת הצגה לסדרת טלוויזיה, וכן איך הצליחו להוציא את בני משפחת ברוש, הספונים לרוב בביתם, אל העולם הגדול של הדייטים ובכלל.
"מייקל" היא תופעה. ההצגה שיצרו ושיחקו בה אבי דנגור ("אבי הזמר"), הילה גולדנברג, מיטל רז, נטליה פאוסט ונדב הולנדר, בניצוחו של איתי ויזר, רצה במשך שנים בתיאטרון תמונע בתל אביב, תוך שהיא צוברת לה מעמד של קאלט (אני הלכתי אליה ארבע פעמים), ומעריצים רבים, בהם מפורסמים שביקשו להשתלב בה (באחת הפעמים אסי כהן השתתף בהצגה). היא על טקס האזכרה של משפחת ברוש למייקל בנם, שכל שידוע עליו זה שהוא מת. הטקס הוא פארסה ופארודיה מצחיקה בטירוף על טקסי זיכרון שכאלה. היא גם מביכה ומעוררת אי־נוחות קצת כי חינכו אותנו שלא יאה לצחוק על נושאים כאלה, וקצת כי משפחת ברוש היא לא מהיעילות והמתפקדות שבמשפחות. ב־2018 נהפכה ההצגה לסדרת טלוויזיה וצברה לה עוד מעריצים רבים, בהם גם עוד שחקנים מפורסמים, ולכן בעונה החדשה מגיעים בתפקידי דמויות אורח שחקנים כמו מוני מושונוב, רבקה מיכאלי, תום יער, אורנה בנאי ויניב ביטון.
"תכלס, אנחנו חולקים הורות משותפת", אומר ויזר בשיחה משותפת עם גולדברג בזום. "אני הייתי האבא הרשמי. לא רציתי לעשות את זה לבד. ואז הגיע מויש, והפך לחלק מהמשפחה. את העונה הזאת מויש ביים לבד, אני ליוויתי את התהליך מאחורי הקלעים, כמלווה אמנותי, והיום אני בעיקר מאמן רגשי בשיטת סאטיה".
"איתי היה האבא של ההצגה", אומר גולדברג, "ואז אני נכנסתי כדי לעשות את האדפטציה לטלוויזיה ולאט לאט הוא העביר לי את המושכות. ההצגה היא מין שיר. היא כל כך מזוקקת, ומלאת חידות. העיבוד לסדרה אילץ אותנו להפוך אותה לפרוזה”.
“בעונה הזאת הלכנו עוד יותר על הפרוזה”, ממשיך גולדברג. “שחררנו את הדמויות ואותנו מהסגפנות. הפכנו את הסדרה לקולנועית יותר. יש יותר שחקנים, יותר לוקיישנים, הוצאנו את המשפחה לעולם. אנחנו מאוד מרוצים מהאבולוציה. מפחיד לעשות עונה שנייה. במיוחד כשהעונה הראשונה הצליחה. הרגשנו שפיצחנו את הדנ”א במעבר מהבמה למסך, וכעת, בעונה השנייה, הצבנו עוד שאלות, ואפילו עשינו פסקול. ההומור פה כל כך מוזר. הוא נע בין דרמה, רגש, מבוכה וגועל. נדב הולנדר הצליח בכישרון לכתוב מוזיקה שהיא גם אבסורדית וביזארית וסוריאליסטית וגם מרגשת”.
העונה מייקל מציין י”ח שנים, שבמהופך זה ח”י (ובמהופך הוא מת), כלומר בן 18. השנה שבה מתגייסים לצה”ל. בעקבות טעות בירוקרטית הוא מקבל צו גיוס, ומאחר שדובי לא הכי טוב בלסדר דברים, באים לוכדי עריקים מהמשטרה הצבאית לעצור את מייקל. רבקה מתמוטטת ומאושפזת בשל כך, ועניין זה מוביל לשינוי בחיי המשפחה האבלה. הם אמורים להתחיל לחיות, להפסיק להתאבל ולבטל את הטקס השנתי.
חלק מהחיים החדשים קשור לאהבה. במקביל לרצון של רבקה ודובי לחוות אותה, יסמיניש, בתה של רבקה, מנסה למצוא גם היא כמה דברים כמו תשובות, למשל לשאלה מיהו אביה, ובמיוחד: איך מייקל מת?
בשלב הראשון של החיים החדשים המשפחה יוצאת לחופשה. אמנם זו חופשה בים המוות ובמלון עלוב “כיד המלח”, ובכל זאת חופשה. בשלב השני באה הרומנטיקה ואפילו הארוטיקה. דובי מתחיל להשתמש באפליקציות של דייטים ואילו “רבקה עושה סקס”, אומר ויזר, ומחדד למי שמסרב להאמין, “רבקה מזדיינת”.
הוא מפרט: “זו עונה שהחלטנו יותר להשתולל בה ולמתוח את הגבולות. לקחת את המשפחה מחוץ לאזור הנוחות שלה, לגרום לה להתפרק בעוד רמה. רצינו עוד יותר להרעיד את האדמה”.
אלה שלבים טבעיים של התפתחות, מסביר גולדברג. “‘מייקל’ הרי נעשית על פי החוויות האישיות שלנו. גם אם לא נעים להגיד את זה, זו האמת. 80% מהסיטואציות בסדרה הן מהילדות ומהבתים שלנו. שאלות, דברים, תמונות שראינו; אנחנו מאלתרים על זה. כמו למשל עניין המיניות. אתה בוחן את הילדות שלך, ומנסה להיזכר אם דיברו איתך על מין, האם ראית ביטוי של זה בכלל? היה משהו בבתים הבורגניים, הפולניים, ממעמד הביניים, שהמיניות ורבדים אחרים של ארוטיות לא היתה מדוברת, פחדו ממנה. כשרבקה עושה סקס, זה קצת כמו לראות את אמא עושה את זה. ניסינו לראות איך זה יצחיק את הקהל, ומצאנו את הפטנט”.
עוד נושא שלא דובר בו עד עתה ונפתח הוא מה קרה למייקל. “הרי כל מי שיוצא מההצגה וצופה בעונה הראשונה שואל ממה מייקל מת”, מזכיר גולדברג. “התשובה עדיין לא חד־משמעית, כי לדעת ממה הוא מת מספק סקרנות רכילותית ומה שהיה חשוב לנו זה שתתקיים שיחה אקטיבית על הסתרה. השתמשנו בשאלה ‘מה קרה למייקל’ כדי לדבר על כמה אשמה יש במשפחות”.
“אף אחד מאיתנו לא גדל עם ילד מת במשפחה. גדלנו עם תחושות כאילו שקרה אסון שמצדיק הרבה התנהגויות ואווירה כבדה. שאלנו את עצמנו אם אנחנו מעיזים לעשות את כל זה כי אנחנו לא מכירים את השכול הזה מקרוב. אבל אנשים שכן חוו את זה מאוד הזדהו. אמרו שיש בזה אמת, שככה הדינמיקה המשפחתית מתנהלת (בעבר משפחה שכולה אף הזמינה את ההצגה לטקס זיכרון אמיתי של יקירה — ר”ק). אפילו מישהי אמריקאית הזדהתה”.
לא סתם מישהי, אלא אחת שעובדת באולפני פוקס בלוס אנג’לס. כן, למרות התכנים הישראליים מאוד, הסדרה נרכשה בארה”ב (“שלב ראשוני, קיבלתי 500 שקל”, אומר גולדברג). “מישהי מפוקס ראתה את הפרק הראשון ואמרה ‘זה בול המשפחה שלי’. מתברר שאחיה נפטר וכל המשפחה שלה עוסקת בהנצחה וזה נגע ללבה, והצחיק אותה. זה נכון שהשפה מאוד ישראלית, והאווירה מאוד מקומית — בכל כביש יש 40 סלעים עם שמות של מתים. אבל לפעמים כשהולכים עד הסוף על הדבר המקומי, אתה מגלה שיש לו ביטוי אוניברסלי”.
ויזר: “בגלל זה קראנו לו מייקל ולא צחי. נורא רציתי לברוח משכול ישראלי ולגעת בכאב נורא עמוק, באובדן, הדחקה והסתרה בכלל, שאפשר להגיד עליהם המון ולא להגיד עליהם כלום. זה הנונסנס הזה”.
עם זאת גיוס לצה”ל זה מאוד ישראלי. למה היה חשוב שמייקל יקבל צו גיוס?
גולדברג: “א. זה הרי יכול לקרות. ילד מת אבל במערכת הוא עוד חי, והיא ממשיכה להתייחס אליו כך. העולם הבירוקרטי נורא מתאים לעולם המייקלי. מתאים להם להתקשר לרשויות, לריב עם פקידים, זה יתחיל בריב על משהו אחד וייגמר על משהו אחר. זה נהיה סוריאליסטי כשהשוטרים מגיעים לקחת אותו. ב. התשובה לשאלה ממה מייקל מת חסרת משמעות, מה שמאפשר מצב שאיזו טעות בירוקרטית תשפץ את העבר. הסצנה האחרונה בעונה סוגרת מעגל. הסיפור הצבאי פוגש את הסיפור האישי של רבקה. בסוף סידרו למייקל מוות עם משמעות”.
ויזר: “אפשר לבנות אנדרטה מכספי משלמי המסים. יגשימו חלום. בטעות, אבל זה יקרה”.
