אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי
אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי
להתאהב בסרט "מוכת ירח", לגלות מה חושבים עלינו באמריקה, להתרגש משיר חדש של חוה אלברשטיין, לצאת למסע עם א”ב יהושע ועוד
אלבום
להתרגש משיר חדש של חוה אלברשטיין
מעל 60 אלבומים יצאו לחוה אלברשטיין בכמעט 60 שנות קריירה, מתוכם עשרות שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי. השבוע יצא אלבומה החדש "ערב אחר" המופץ לראשונה רק בפלטפורמות הדיגיטליות, והוא כולל עשרה שירים וקטע אינסטרומנטלי אחד. על ההפקה המוזיקלית אחראי ערן וייץ, שעליו אמרה אלברשטיין לא פעם שהוא החלק השני שלה, משלים אותה מבחינה מוזיקלית. ייחודו של האלבום הוא שיתופי הפעולה עם מגוון יוצרים, שהטביעו את חותמם ועם זאת יישרו קו עם אלברשטיין, בהם אלון עדר שהלחין בכישרון את "זה לא חדש" שכתבה, אבי קושניר שחבר איתה לדואט "היתה לה ארובה לבנה" הנפלא שכתב חנוך לוין, ובו מתארחים שותפה הוותיק ליצירה שלומי שבן והחצוצרן אבישי כהן. האחרונים מנגנים גם ב"בין הקירות" שנוצר באווירת הדכדוך הקודרת של הקורונה. אלברשטיין הלחינה את מילותיה של עמירה גנני, שכתבה גם את שיר הנושא המקסים הפותח את האלבום, שמתחיל בא־קפלה כשבהמשך מצטרפת הגיטרה האקוסטית. אלברשטיין אמרה השבוע כי המנוע ליצירה "לא נגמר. ההתרגשות משיר חדש, מנגינה חדשה ודברים שאני שומעת סביבי שוב מעוררים את הרצון להמשיך". כל שנותר לומר הוא — המשיכי כמה שיותר.
מאיה נחום שחל
סרט
להתאהב ב"מוכת ירח"
ב־yes VOD שיבצו את הסרט "מוכת ירח", אחד הלהיטים הגדולים של 1987, כדי לחגוג לשר, שזכתה עליו באוסקר, יום הולדת 75. אבל בשבוע שעבר הלכה לעולמה אולימפיה דוקאקיס, שגנבה את ההצגה בתור אמה של שר וזכתה גם היא באוסקר על תפקידה, אז הסרט ראוי לצפייה גם לזכרה. אבל עיקר כוחו של הסרט טמון בתסריט הפלא של ג'ון פטריק שנלי (שזכה גם הוא באוסקר) והבימוי הג'נטלמני של נורמן ג'ואיסון, והסרט שנולד מיושן כבר אז, נראה היום כמו סרט תקופתי ביחס שלו לרומנטיקה, מיסטיקה ואוכל. שר מגלמת אלמנה שמחליטה להתחתן עם גבר שהיא לא אוהבת (דני איילו), אבל אז מתאהבת באחיו הצעיר (ניקולס קייג'), אופה הפיצות וחובב האופרה. כבר לא עושים סרטים כאלה — על גברים בוגדים ונשים סלחניות, ועל פולקלור עדתי (איטלקי) מלא בחושניות של אוכל ומוזיקה. אבל שנלי וג'ואיסון ויתרו על וולגריות ויצרו סרט מלא חן שעוסק בתעלומה הנצחית: למה אנחנו בכלל מתאהבים, ולמה זה כל כך כואב?
יאיר רוה
רדיו
להבין איך נוצר אלבום מופתי
השבוע לפני 35 שנה יצא אלבום הסולו החמישי של פיטר גבריאל, "So", שסיפק לו את להיטיו הגדולים ביותר (ובראשם את "סלדג'האמר", והקליפ שהזניק את הקריירה של אולפני האנימציה אארדמן). מי שגדל בשנות ה־80 זוכר שזה היה אלבום שזכה לביקורות מעולות וגם להצלחה מסחרית עצומה. זה אלבום שהדהים אותי בזמן אמת, שבו גבריאל — אמן ענק עוד קודם — מגייס לצדו את הבסיסט של קינג קרימזון, המתופף של פוליס, המפיק של יו־2 וקייט בוש, לנבחרת־על מוזיקלית. באמת אלבום מופת. השבוע הקדיש לו קוואמי את תוכניתו בגלגלצ "אלבומים לאי בודד", ויצר בעצמו יצירת מופת רדיופונית בת 108 דקות שעושה קורס נפלא בהאזנה מודרכת, מציגה את הסיפורים מאחורי ההקלטות, וחושפת את היוצרים שהשפיעו על גבריאל והמפיק שלו, דניאל לנואה. זו תוכנית מלאת תובנות וחשיפות שרק עוזרת להעריך עוד יותר את האלבום ולהיזכר בגדולתו ובהשפעה העצומה שהיתה לו. glz.co.il
יאיר רוה
יוטיוב
לגלות מה חושבים עלינו באמריקה
"ישראל מול פלסטין — אני יודע שרק בזה שהגיתי את המילים האלה אני מאבד עוקבים ועל סף חסימה ברשתות החברתיות לכל החיים", מתחיל בהתנצלות מנחה תוכנית הלייט נייט "הדיילי שואו" טרבור נואה את דבריו שלשום המוקדשים לסכסוך במזרח התיכון. "אבל חבר'ה, צריך לדבר על זה. משום שזה אחד הסיפורים הקשים ביותר בימינו", אומר מי שתוכניתו הסאטירית והפוליטית מתאפיינת בשונה מזו של עמיתיו ועמיתותיו לסאטירה הלילית האמריקאית בכך שהיא עוסקת בעניינים שמחוץ לארה”ב. הוא עוטה כפפות של משי כדי לדון בהתלקחות האחרונה. הוא נזהר, מבהיר כי מדובר במצב מורכב, מנסה גם לנתח אותו (כמובן שלא מצליח להגיע להרבה מהפרטים, לא ההיסטוריים ולא הפוליטיים — אבל מי כן יכול?). בסוף הוא מגיע לספירת הנפגעים. מסקנתו — ישראל היא החזקה פי כמה מעזה, ועל כן האחריות עליה. היא זאת שצריכה לנהוג כמבוגר האחראי. כמובן שכל זה נאמר לפני ההסלמה של אירועי שלישי בערב ואילך, וכמובן שדבריו כצפוי יקוממו חלק גדול מהצופים מישראל, שוודאי יציעו לו שלא להתערב במה שהוא לא מבין. אבל מי שדורשים מהנציגים הישראלים שלהם בתחום התרבות והספורט לעבוד למען "ההסברה" בחו"ל, כדאי שיידעו איך הסכסוך הזה נתפס על ידי לא מעטים, גם הידידים, בארה”ב. https://tinyurl.com/5h4wbtte
רותה קופפר
דוקו
לצפות במסמך מרתק על "פשע המאה"
"פשע המאה", הפרויקט הדוקומנטרי המרתק והמקומם של הדוקומנטריסט עטור הפרסים ורב־ההישגים אלכס גיבני ("הסיינטולוגיה וכלא האמונה"), עוסק במשבר האופיאטים בארה"ב, שגבה את חייהם של כ־500 אלף בני אדם ב־20 השנים האחרונות באמריקה ונחשב לאחת הטרגדיות והשערוריות הרפואיות הגדולות של המאה הזאת. כבר בתחילת הפרק הראשון מבין השניים שעלה ב־HBO (אצלנו ב־HOT, yes וסלקום tv), מבהיר היוצר כי "משבר" היא מילה מכובסת, משום שמשתמע ממנה כאילו מדובר באסון טבע. אלא שההתמכרות של רבים לאוקסיקונטיין, התרופה נגד כאבים של חברת "פרדו", היתה ידועה לבעליה ועל כן השלכותיה מכוונות. "עסקים שהרוויחו מסבל של אחרים", קובע היוצר. מרואייניו מבהירים כי חברות התרופות הגדולות פעלו כקרטל סמים לכל דבר שהסוחרים בו לבשו חליפות עסקים וחלוקי מעבדות. הסדרה, כמו כל יצירותיו של גיבני, היא רחבת יריעה. הוא מתחיל ממצרים העתיקה ויחסה לאופיום, ומגיע למשפחה אמריקאית שהרוויחה יותר מסחר סמים מכל משפחה אחרת — משפחת סאקלר. ב־14 מיליארד דולר נאמדו רווחי המשפחה ליתר דיוק. מעניין וחשוב אבל לא קל לראות את הפרויקט הזה, כי בסופו אנו מבינים שהמשפחה, בעלת חברת פרדו פארמה, שגם תרמה לגופי תרבות ומחקר רבים, לא שילמה מחיר על מעשיה, אף שבית המשפט בארה”ב קבע כי היא גרמה למקרי המוות הרבים (בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב עוד לא הסירו את השלט, כמו שעשו במקומות רבים אחרים). סוף טוב אין כאן.
רותה קופפר
ספר
לצאת למסע עם א"ב יהושע
אם אתם מחפשים ספר שהוא גם חכם וגם נעים לקריאה, הרי “הבת היחידה” של א”ב יהושע יתאים בדיוק. זו נובלה לא ארוכה, שכתובה בחום האנושי הידוע של יהושע, ובהרבה הומור, ועם זאת עוסקת בנושא עמוק — מרכיבי הזהות היהודית, ובמיוחד בשאלה מה המשמעות של להיות יהודי בגולה. במרכז הנובלה רקלה לוצאטו, נערה חיננית בת 12, בת לאב יהודי ולאם קתולית שהתגיירה. ערב חג המולד של 1999, על סף חילופי המילניום, היא יוצאת למסע ברחבי איטליה, ואנחנו הקוראים מלווים אותה כשהיא פוגשת את סבה וסבתה משני הצדדים, נוסעת לחופשת סקי בהרי הדולומיטים, מבקרת בכפר הקטן שבו נולד אביה בזמן המלחמה, וכמובן בוונציה. אביה של רקלה, עורך דין מצליח, מתבשר שהוא חולה, והסיפור הופך גם למעין מסע פרידה מהאב. ומעל הנובלה מרחפים סיפורי “הלב” המרגשים של הסופר האיטלקי אדמונדו דה אמיצ’יס, וקרנבל ססגוני שלם של משחקי זהות וחילופי תפקידים. ספר מתוק, חכם, שמח ועצוב.
שירי לב־ארי
