פסטיבל ישראל מציג: תערוכה ברמי לוי
פסטיבל ישראל מציג: תערוכה ברמי לוי
אירועי האמנות בפסטיבל השנה מוקדשים לקשר בין היוצרים לקהל שלהם, עם שימוש בחללים מפתיעים ועירוב תחומים פרוע ומרתק
איציק ג׳ולי, המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל, לא חשש שהמלחמה בעזה תשבש את פתיחת הפסטיבל. ״כל שנה באותה התקופה זה מרגיש כמו דז’ה וו״, אומר ג׳ולי, ״ולכל שנה יש הייחוד שלה. לפני שנה זו היתה הקורונה ושנה לפני כן גם כן התחממות בעוטף עזה״. זו שנתו השביעית והאחרונה בתפקיד. ״צריך להתחדש, לפנות את המקום וללכת למקומות אחרים״, הוא אומר. נדמה כי בשנה זו — המציינת 60 שנה לפסטיבל — גם הצליח לממש בדיוק הרב ביותר את תפיסתו בנוגע לפסטיבל בינתחומי: עם עשרות שיתופי פעולה מסקרנים בין יוצרים, יצירות ותושבים.
כך, לדוגמה, פרויקט הדגל ״קשרי רוח״ כולל יצירות מקור של 40 יוצרים ויוצרות מתחומי תרבות שונים, שהתבקשו לבחור יצירות ישראליות איקוניות ששימשו להם כהשראה. הפרויקט יתפרס על פני ארבעה ערבים ויכלול מוזיקה, תיאטרון, פרפורמנס, מחול, שירה ווידיאו ארט, ובו בין היתר, “משתה לעת דבר” של יחזקאל לזרוב שנוצר בהשראת הצילום "הסעודה האחרונה" של עדי נס; ״סטרידור שתיים” שיצר גלעד רטמן בעקבות הפואמה "חורים וידיות" של חזי לסקלי; “עין לטושה” של שרון גבאי, מיה מגנט ומירי סגל בעקבות המחזה בעל אותו השם מאת גלעד עברון; ״מבודדים” של קרן פלס בעקבות צילומים של זיו קורן מתקופת הקורונה; ו”לנוע לנוע אנה אני נעה” של רנה שינפלד בעקבות יצירות וידיאו של מיכל רובנר. את הפרויקט כולו מלווים צילומיה הנהדרים של רלי אברהמי.
2 צפייה בגלריה
איציק ג'ולי. "שאלנו מה עם האוכלוסייה העצומה בירושלים שלא תגיע לראות את הפסטיבל? והדרך היא לנסות להיכנס לחיי היומיום שלהם"
(צילום: שירה ויטלי)
בנוסף, יתקיימו שני אירועים המחברים בין אמנות לקהילה: ב״בית, רוח ואירוח״ יתארחו שבעה אמניות ואמנים אצל שבע משפחות ברחבי ירושלים והקהל מוזמן לבקר במרחבים המשפחתיים־אמנותיים שנוצרו. הפרויקט “שגרה מוסדית״ המתקיים זו השנה השנייה, מחבר בין אמנים לבין מוסדות וקהילות כמו בית החינוך לעיוורים, הסניף של רמי לוי בתלפיות וקניון מלחה. אירוע בינתחומי נוסף, היחיד שמגיע מחו״ל, הוא מיצב דוקומנטרי, ״מאצ׳ו מן״, של הקבוצה הספרדית Heartbreak Hotel (במאי אלכס ריגולה) העוסק באלימות של גברים כלפי נשים. בהנחיה קולית של נפגעת אלימות הקהל מתקדם במבוך אודיו־ויזואלי שחושף בכל פעם צד אחר של אלימות כלפי נשים.
״תמיד רציתי לערב כמה שיותר אמנים מכל הסוגים וחיפשתי את הדרך שהדבר הזה יקרה״, אומר ג׳ולי. ״הפלטפורמה של קשרי רוח איפשרה את זה. כל אחד מהיוצרים התבקש ליצור יצירה חדשה של עשר דקות בהשראת יצירה ישראלית שלא שייכת לתחום העיסוק העיקרי שלו. הם בעצם היו צריכים לחפש בתחומים אחרים וכך לחשוף שרשרת של הקשרים והשפעות. הרצון היה להתניע מחדש את היצירה הישראלית אחרי שנת הקורונה. בשנה האחרונה לא היה ברור איפה האמנות נמצאת, למה היא חשובה והאם היא חיונית״.
ומה התשובה שלך?
“התשובה היא בכל הפרויקטים החדשים: סולידריות ועבודה משותפת. שאמנים ימצאו את הדרך לגעת בחיים, באנשים, ולחשוב מעבר לתוצר האמנותי המובהק שלו אנחנו רגילים: על בעיות משותפות של האמן והקהילה שבה הוא עובד, להתקדם ביחד”.
כלומר אתה חש שהאמנות התנתקה מהחיים?
“בפסטיבל הקודם, שבוטל, התמה היתה כלכלת הלב מול כלכלת הכוח. כלכלת הלב היא בעצם החיפוש אחרי אמנות שמייצגת ערכים עם השפעה רחבה ומיטיבה על קבוצות שונות באוכלוסייה ומייצרת מרחבים של אמפתיה, דיאלוג שיתוף משאבים, העצמה וסולידירות, במקום להיכלא במושגים של סטאריות, כסף, כמה אנשים יושבים בקהל, כמה כרטיסים מכרנו ומה כתבו עלינו.
“פרויקט ‘בית, רוח ואירוח’, שנהגה כבר לפני ארבע שנים ומומש עכשיו, הוא הדרך שלנו לשאול מה עם אותה אוכלוסייה עצומה בירושלים שלעולם לא תגיע לראות את הפסטיבל? התשובה שמצאתי היא בעצם לנסות לראות איך אנחנו נכנסים לחיי היומיום שלהם, איך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו לא רק מייצגים מציאות אלא מייצרים מציאות. האמנים חיפשו ומצאו את מקומות האירוח: בית של אלמנה חרדית בת 70, זוג ציירים מעין כרם, משפחה חד־הורית ועוד״.
יש גם משפחה ערבית?
“לצערי, לא”.
כי לא מצאו או לא חיפשו?
“לא חיפשו, לדעתי. זה לא הגיע לשם, לצערי הרב. זה משהו שמאוד רצינו שיקרה אבל זה לא קרה”.
ואמנים ערבים משתתפים?
“לא, אבל בקשרי רוח יש הרבה אמנים יהודים שבחרו יצירות של אמנים ערבים: רוני סומק בחר באסד עזי, יורם כרמי ולהקת המחול פרסקו בחרו בעבודות הווידיאו ‘ללא כותרת’ של מורג’אן אבו דיבה. פניתי להרבה אמנים ערבים והצעתי להם להשתתף. כולם סירבו בנימוס. אמרו שלא יכולים".
