אנה פרנק מהטוויטר
אנה פרנק מהטוויטר
איך מוסרים את סיפורה של אנה פרנק לבני גילה היום? סרט יפה וקשה בהובלת הלן מירן משתמש לשם כך בשפה שהם מכירים, ותוהה מה היה עולה בגורלה לו שרדה. “כשהורגים ילד, מחסלים אינסוף אפשרויות”, אומר אחד המשתתפים
“#אנה פרנק: סיפורים מקבילים”, סרט תיעודי שישודר מחר ב־yes דוקו לרגל יום הזיכרון לשואה, ויוקרן בסינמטק תל אביב במשך השבוע, מתחיל בסיור במחנה הריכוז ברגן בלזן בגרמניה.
משם מתפתח הסרט היפה והקשה הזה בכמה רבדים מקבילים. האחד הוא של הנערה הצעירה, בת זמננו, המנסה להבין את שעבר על אנה שאת יומנה היא מכירה. סיפור אחר הוא זה של אנה עצמה, כמובן, שמובא בדברי קריינות של כוכבת הקולנוע והטלוויזיה הבריטית הלן מירן.
1 צפייה בגלריה
מימין: הלן מירן בסרט. משמאל: אנה פרנק כילדה. מדגיש את היותה נערה שרק רצתה לאהוב, לכתוב ולהשפיע
(צילום: באדיבות YES)
סיפורה, ודרכו סיפורה של השואה, מובאים גם בעזרת היסטוריונים ומנהלי מוזיאונים וארכיוניםילדה בגיל של מחברת היומן המפורסמת בעולם מסיירת במקום ונעצרת ליד הקבר של אנה ומרגוט פרנק. משם מתפתח הסרט היפה והקשה הזה בכמה רבדים מקבילים. האחד הוא של הנערה הצעירה, בת זמננו, המנסה להבין את שעבר על אנה שאת יומנה היא מכירה. סיפור אחר הוא זה של אנה עצמה, כמובן, שמובא בדברי קריינות של כוכבת הקולנוע והטלוויזיה הבריטית הלן מירן. סיפורה, ודרכו סיפורה של השואה, מובאים גם בעזרת היסטוריונים ומנהלי מוזיאונים וארכיונים.
הרובד הנוסף, המתחלק לחמישה, הוא של חמש ניצולות שואה, שהיו נערות בגיל של אנה בזמן מלחמת העולם השנייה, ושרדו. סיפורן של היהודיות ממוצא איטלקי, צרפתי וצ’כי מתחיל שונה ומסתיים אחרת, אבל את החוויה הטראומטית הן מגוללות באופן דומה. הנשים, בנות 90 לערך היום, מציגות את מה שיכול היה להיות עולמה של פרנק, או לא. כמו שאומר מנהל מוזיאון השואה האמריקאי המתראיין לסרט: “כשאתה הורג ילד, אתה מחסל אינסוף אפשרויות”.
"והגדת לבנך"
כמו בכמעט כל יצירה על השואה ישנו המוטיב של “והגדת לבנך”, ואכן נדמה שהסרט פונה לקהל צעיר במטרה להעביר לו את המידע הזה שהעדויות החיות לו הולכות ונעלמות, במיוחד דרך הסיפור של הצעירה העכשווית, שאולי יעורר הזדהות. הנערה מצלמת את קברה של אנה ואחותה מרגוט, ומנהלת איתה דיאלוג בשפה שצעירים היום משתמשים בה — דרך הרשתות החברתיות, ותחת השם Katerina Kat (המתייחס כנראה לשם החברה הדמיונית שלה כתבה אנה פרנק את יומנה, קיטי) וזה כולל האשטגים כמו #עדות או #רצחעם. משהו שמזכיר את “הסטורי של אווה”, שהוכח כהצלחה למרות ההסתייגויות מהפרויקט.
אולם לצד הדיאלוג התמים הזה, יש גם צילומים קשים מהמחנה, כמו צילומי ארכיון של הקורבנות. צילומים של החיילים הבריטים ששחררו את מחנה ברגן בלזן והכניסו את תושבי המקום לראות את מה שאלה העמידו פנים כי לא ידעו שמתחרש מתחת לאפם. החיילים הכריחו אותם לקחת את הגופות שהושלכו בצד בערימות ולהביאן לקבורה בקברי אחים, צילומים שקשה לראותם גם בפעם האלף. וכן הסברים מלומדים של היסטוריונים על רצח העם המתועד ביותר בהיסטוריה, שכלל 22 מדינות, נמשך בעצם 12 שנה (מ־1933 ועד 1945), ונעשה בשיטתיות על פי אידיאולוגיה שצמחה במדינה שנחשבה למתורבתת ונאורה, כך מזכירים בסרט.
מירן קוראת מתוך יומנה של אנה. בוחנת את תמונתה המפורסמת, כשהיא בת 13 “ולא ידעה מה עתיד להיות גורלה”. היא מציגה את המקום שבו הסתתרה יחד עם משפחתה בעליית גג באמסטרדם, ובוחנת את הצילומים של כוכבי הקולנוע שהדביקה הילדה אז על הקיר של חדרה. הקריאה הרגשנית שלה את היומן מדגישה שוב את מה שקשה לתאר: נערה מלאת חיוניות, שכל רצונה בחיים הוא לאהוב, לכתוב ולהשפיע, שבמשך שנתיים היתה כלואה בתוך המקום הקטן הזה, וכאשר יצאה משם ב־4 באוגוסט 1944, הובלה על ידי הנאצים למחנה וֶסְטֶרְבּוֹרְק ומשם למחנה ההשמדה אושוויץ. אנה ואחותה הועברו חודשיים לאחר מכן לברגן בלזן ושם נפטרו מטיפוס הבהרות.
השחקנית מספרת את כל זה בגרון חנוק, בניגוד לאופן שהנשים הזקנות מספרות על שעבר עליהן. אלה תיעודים מצמררים בחלקם, אבל גם מרוממי נפש. אלה סיפורים שהיו יכולים להיות גם של אנה פרנק, אילו היתה שורדת ולא נהפכת לסמל המזוהה ביותר עם שואת יהודי אירופה.
“אנה פרנק אחת מרגשת אותנו יותר מאינספור אחרים, שסבלו כמוה אך פניהם נותרו בחשכה”, אמר הסופר פרימו לוי, מחבר הספר המכונן “הזהו אדם?”. “ייתכן שעדיף כך; אם היינו יכולים להכיל את כל הסבל של כל אותם אנשים, לא היינו יכולים לחיות”, אמר מי שבעצמו לא הצליח להכיל את כל הסבל ושם קץ לחייו שנים רבות מאוד אחרי שהשתחרר בעצמו ממחנה ההשמדה אושוויץ.
