אלי בן זקן תמיד צמוד לאדמה
אלי בן זקן תמיד צמוד לאדמה
בן זקן, מיקב קסטל המעולה, מסרב להיכנע לשריפה שפגעה בגפניו. "זה חלק מהחקלאות"
אלי בן זקן הוא ארץ ישראל. לפני כמה ימים נשרף חלק מארץ ישראל. החלק הקטן הזה הוא חלק קצת יותר גדול מלבו של אלי בן זקן. חלק משמעותי מכרמי ענבי היין שלו מיקב קסטל בהרי ירושלים. אבל בן זקן קם והכריז, כרגיל, שמחר יום חדש. וסירב להאשים את שכניו, בני דודינו, אחינו למקום, גם כשהתברר שהם כנראה אלה שהציתו את כרמיו. כי לא מצא בזה טעם. רק להמשיך הלאה.
בגיל 75 מגלם בן זקן בדמותו את ארץ ישראל: עולה חדש־ישן שאין שורשי ממנו, שאין זר ממנו, שאין מקומי ממנו, שאין קוסמופוליט כמותו. יהודי שגדל בארץ ערבית. ציוני שזוכר מה עושה הציונות.
חקלאי שמכיר את העיר טוב מכולם. איש אלגנטי שנוגע באדמה בידיו ורגליו, ונוגע בשמים בחלומותיו. ומגשים אותם. שילוב בלתי אפשרי של דיפלומט ואיכר, בוהמיין ואיש אדמה, מאהב ולוחם.
יש מי שטועה בו. המגבעת הלבנה והמשקפיים יכולים בקלות לגרום לך לחשוב שמדובר בטרזן מדופלם. אבל לפני ואחרי הכל, כמו שיודע כל מי שהציץ בחשבון האינסטגרם שלו, בן זקן מאוהב באדמתו. ומחזיר לה אהבה בדמות כרמי היין שהוא מגדל עליה, אלה שמביאים לה תהילה בכל רחבי העולם.
יחד עם יאיר מרגלית, שקדם לו בכמה שנים בהגשמת חלום היין העברי שאינו תעשייתי, נשאר בן זקן קצת מחוץ למשחק האהוב כל כך על חובבי היין, הלוא הוא מה שתיתי אני שאתה עוד לא שתית. אבל לא כולם. חלקם הגדול, הפחות רעשני, זוכר ומזכיר ואוהב ומחבק.
עשרות דונמים של כרמי יין נשרפו כאמור. ייקח שנים לשקמם.
את זה יעשו אלי, בניו ובתו ואולי גם נכדיו, בדרך אוהבת במיוחד. בעזרת חקלאות בת־קיימא, כזו המכבדת ושומרת אפילו יותר את הארץ הקטנה והקדושה שממנה הם מפיקים את יינותיהם.
ריח השריפה עוד עומד באוויר, אבל כאן עסוקים בלחלום על העתיד. להוציא את הטוב מהרע. ולזכור שאלו החיים של חקלאי אוהב אמיתי של הארץ שיודע שזה מחירה הכואב לעתים של אהבתו. "אני חקלאי", מתעקש שוב בן זקן, "ובחקלאות יש תמיד שריפות בקיץ", ומתעלם כמעט לגמרי מהעובדה שאת השריפה הזאת מישהו כנראה הצית. "גם להם יש מקום כאן", הוא אומר, "גם אם לא לכל מעשיהם. כמו שלא לכל מעשינו יש מקום ובכל זאת זה מקומנו".
במו ידיו מגשים בן זקן יום־יום חלום שעד לפני כמה עשרות שנים בודדות איש לא היה מעז לחלום: יין מישראל שלא רק שיתקבל בארצות הים, אלא יזכה לכבוד מלכים. הוא ויוצרו: בברים של תל אביב, בן זקן הוא אולי איש רעים להתרועע. בפריז ובלונדון הוא מלך שעושה יינות אדומים כמו בבורדו ועמק הרון, ולבנים כמו בבורגון ועוד מעט כמו בשמפניה,
אבל בסוף, זה יין מכאן, מהרי ירושלים. עם ריח של המקום ועצי האורן שלו. אלו שכל שנה נשרפים.
