הסרט "עין לבנה": לשקף ב-20 דקות את כל נקודות העיוורון החברתי שלנו
הסרט "עין לבנה": לשקף ב-20 דקות את כל נקודות העיוורון החברתי שלנו
סרט הגמר של תומר שושן בבית הספר לקולנוע “מנשר” בת"א, יהיה ביום ראשון הקרוב אחד מחמשת המועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית סרט הלייב אקשן הקצר
“עין לבנה”, סרט הגמר של תומר שושן בבית הספר לקולנוע “מנשר” בתל אביב, זכה באוקטובר 2019 בפרס הסרט הקצר בפסטיבל חיפה ובמרץ 2020 בפרס בפסטיבל SXSW בטקסס. ביום ראשון הקרוב הוא יהיה אחד מחמשת המועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית סרט הלייב אקשן הקצר, ומסוף השבוע הזה הוא יהיה זמין לצפייה בשירות הסטרימינג האמריקאי HBOMax ובארץ ב־yes VOD. אל תחמיצו אותו (טקס האוסקר עצמו ישודר בלייב בערוץ yes דרמה ב־3:00 בלילה שבין ראשון לשני).
“עין לבנה” נפרס על פני 20 דקות בשוט אחד. זו דרמה המתרחשת בזמן אמת, בפינת רחוב אחת בדרום תל אביב, שאליה מתקבצים כל הקונפליקטים שמהם בנויה מדינת ישראל: גברים ונשים, לבנים ושחורים, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, יאפים ובעלי מלאכה.
דניאל גד (“מפריח היונים”) מגלם צעיר תל־אביבי שמוצא את אופניו הגנובים קשורים מחוץ למפעל בשר. הוא מתקשר למשטרה כדי לדווח, ואז פונה לבעל מסגרייה סמוכה כדי שיפרוץ לו את המנעול עם מסור דיסק ואף מוכן לשלם על כך 250 שקל, העיקר להחזיר את האופניים לרשותו, ולראות את הצדק נעשה. אלא ששיחת הטלפון הזאת פותחת בפניו ובפנינו חרך הצצה לעולם של עוני, ניצול וחוסר שוויון. התסריט המצוין מצליח לגרום לצופים להזדהות עם הגיבור מיד בפתיחה, ועשר דקות אחר כך להעביר את ההזדהות ממנו אל אחר, כשאנחנו מגלים שהסיפור שהיה כה חד וחלק בפתיחה, הוא בעצם משהו אחר ומורכב יותר מאשר המציאות בשחור־לבן שאיתה נפתח הסרט.
“עין לבנה”, בהפקת קובי מזרחי ושירה הוכמן, אינו רק סרט שמפתיע מהצד הטכני המלוטש שלו, עם הצילום הווירטואוזי של הצלם סער מזרחי. הוא מפתיע גם בכמות הניואנסים והאבחנות שהוא דוחס לזמן המצומצם וללוקיישן הקומפקטי.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שהסרט, שעוסק במצב החברתי הקשה של אוכלוסיות שנמצאות הרחק מעין הציבור הרחב, מתרחש ברחוב אמיתי שנקרא “רחוב המרץ” , שנמצא מאחורי בית משפט השלום ומערכת “הארץ”, ושבו בתי מלאכה ומפעלים מפנים בהדרגה את מקומם לגלריות וברים אופנתיים. ושם, בגבם למערכת המשפט ולתקשורת, מתחולל סיפור קטנטן ולכאורה זניח סביב אופניים לבנים גנובים שחושף את כל נקודות העיוורון של הישראלי הליברלי הממוצע. יהיו שיכתבו על הסרט שמדובר במשפט שלמה מודרני, אבל זה יותר דומה לסוגיית המשנה: “שניים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי, זה אומר כולה שלי”. רק שהטלית הפעם היא אופניים לבנים.
מומחי האוסקר מעניקים עדיפות בקטגוריה לסרט “חדר המכתבים”, או לסרט הפלסטיני “המתנה” (שזכה בבאפט”א בשבוע שעבר), וגם “שני זרים גמורים” (שזמין בנטפליקס) מושך תשומת לב. אבל יש לנו תחושה שמי שיראו את “עין לבנה” לא יוכלו שלא לשים לב לווירטואזיות הקולנועית שלו ולערמומיות התסריטאית שלו, ולכך שסרט שמתרחש בשטח של 20 מ”ר בתל אביב בעצם מספר סיפור שרלבנטי לעולם כולו.
