"אני מנהל שיחות עמוקות עם אנשים שאיני מזהה"
"אני מנהל שיחות עמוקות עם אנשים שאיני מזהה"
במאי התעודה רן טל מפחד שייגמרו לו הרעיונות; מושא סרטו החדש, אהוד ברק, השתנה לו באמצע הצילומים; הוא אוהב להעביר את שישי בצהריים בסגנון שנות ה־90; קניות משעממות אותו; צחוק של קהל עושה אותו מאושר; והיה מת לא לעשות כלום (אף שבת זוגו אומרת שאז היה קופץ מהמרפסת)
רן טל
- גיל: 58
- מקום מגורים: תל אביב
- מצב משפחתי: בזוגיות + 2
- במאי דוקומנטרי. סרטו החדש "מה היה אילו. אהוד ברק על מלחמה ושלום" מוקרן בסינמטקים וב־31.3 גם בטלוויזיה בקשת 12. סרטיו “ילדי השמש”, “גן עדן”, “המוזיאון” ועוד זכו בפרסים רבים בארץ ובעולם, בהם פרסי אופיר, פסטיבל ירושלים, לנדאו ופורום היוצרים
איפה אנחנו תופסים אותך?
“בסטודיו, רגע לפני שיגיעו הטלפונים והמיילים, מנסה להבין לאן לקחת את היום הזה. דווקא הקורונה גרמה לי לצאת מהבית ולשכור סטודיו/משרד/חלל קטן עם מערכת עריכה. החלטה מעולה שעזרה לי להתקדם מהר וכמעט לסיים סרט חדש בזמן שהעולם וחבריי הטובים נאלצו לעצור בחריקת בלמים”.
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
“בשנה האחרונה כמובן בבית, לרוב בוץ כמו בפרסומות של קפה עלית. פעם פעם לפני הקורונה, בקפה נונה ליד הבית. אני מקווה לחזור לשם בקרוב”.
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
“אולי על ספל תה דווקא, עם סבא שלי יעקב שמת יומיים לפני שנולדתי, הוא הלך ואני באתי. אין לי מושג איזה מין אדם הוא היה, היו קצת סיפורים שסופרו והיו גם כאלו שלא סופרו. הייתי רוצה סתם לשאול אותו ‘איך היה היום שלך?’. ממש כאילו שאנחנו מכירים”.
על מה אתה עובד עכשיו?
“בשבוע שעבר יצא הסרט החדש שלי ‘מה היה אילו: אהוד ברק על מלחמה ושלום’ (ישודר ב־31 במרץ בקשת, מנ”ש). בניגוד לסרטים אחרים, הסרט התחיל מספר קטן של ישעיה ברלין שנקרא ‘הקיפוד והשועל’ שעוסק במחשבות של טולסטוי על ההיסטוריה ב’מלחמה ושלום’. אהוד ברק היה הבחירה המיידית והמדויקת לשיחה על התזה של הספר ומשם זה התגלגל. כשפניתי אליו, ברק היה מדינאי בפנסיה, לא שיערתי שיהפוך לאופוזיציונר מרכזי לבנימין נתניהו ושתגיע מגפה שתעצור את הכל, אבל כל זה מתכתב עם כמה רעיונות שעולים בסרט: מה אנחנו בכלל מבינים על המציאות של כאן ועכשיו? מעט מאוד, מסתבר.
“להבדיל, בפרויקט שאני עובד עליו כעת עברתי מגנרל ומנהיג לצלם: זוכה פרס ישראל מיכה בר־עם. בתקופה שברק פעל בתוך ההיסטוריה וניסה להשפיע על המציאות, באותם רגעים היסטוריים ממש בר־עם היה שם ופעל כמתעד. אחד שחקן במחזה, השני מסקר אותו. שני סרטים על אותו הנושא, מזוויות הפוכות”.
מה השריטה שלך?
“אני ‘קונטרול פריק’ ולא סומך על אף אחד אחר. בכל מה שנוגע בסרטים שלי, אני חייב לעשות הכל בעצמי ולפקח על כל פרט, אפילו הכי קטן. זה מאוד מעייף ואז אני מרבה להתלונן על כך שהכל תמיד על הכתפיים שלי”.
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
“בהמשך לשאלה הקודמת, איש חכם אחד אמר לי שכדאי שאוותר מראש על כל מה שאני לא יכול לשנות, אני אחסוך הרבה מחשבות בעייתיות. מאז אני מנסה לתרגל את זה, אבל ההצלחה מאוד בינונית”.
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
“הכי קלאסיקה של שנות ה־90: במיטה עם כל העיתונים ואז פשוט לישון. זה היום היחיד שאפשר, כמו בספרים, פשוט לנוח".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
“הייתי מאוד רוצה זיכרון צילומי, כזה שבעפעוף אחד קולט עמודים שלמים, זוכר פרטי פרטים ומסוגל לצטט הררי טקסטים. זה היה חוסך לי חודשים של עבודה. רק שלכוחות כאלו מתלווה בסרטים גם קללה, זיכרון אבסולוטי מנציח גם את הזוועות והטראומות, אז במחשבה שנייה, אולי לא”.
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
“קשה לי לזהות פנים. אני יכול לראות פנים של מישהו, אבל לא לזכור מיהו ומאיפה אני מכיר אותו. אז אני מזייף. אני יכול לנהל שיחות, לפעמים מעמיקות, ובכל אותו הזמן לנסות להבין מי זה בכלל הבן אדם הזה שאני מדבר איתו. קרו לא מעט מקרים שישבתי זמן רב עם אדם, ניהלנו שיחות, ולא הבנתי מהיכן הוא יודע כל כך הרבה עליי. כשהוא הלך והצלחתי להבין, זה היה מביך למדי”.
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
“מרלן דיטריך. בסרט שאני עורך עכשיו נתקלתי בתצלומים שמיכה בר־עם צילם את דיטריך כשהיתה בישראל בשנות ה־60. היא כבר עברה אז את גיל 60 ועדיין היתה מדהימה”.
למי אתה מתגעגע?
“לאבא שלי, לסבא וסבתא, לעומר חבר ילדות שמת כשהיינו בני 25, לתקופה שהילדים היו קטנים והיו ישנים אתנו במיטה, אני יכול להמשיך עוד ועוד. זה שריר מאוד מפותח אצלי, הגעגוע”.
איפה הכי היית רוצה לגור?
“כרגע לחלוטין ברחוב שאני גר בו במרכז תל אביב. זה נחמד פה, יש תחושת שכונה מצד אחד ופרטיות מהצד השני. אני חי בתל אביב יותר שנים מבקיבוץ שבו גדלתי (בית השיטה), ועדיין אני מרגיש זר ולא שייך. נסעתי לפני יומיים עם אמא שלי מעל הקיבוץ והתבוננתי דרומה לכיוון הגלבוע, היו אור מהמם וצבעים חזקים. בסופו של דבר זה הנוף היחיד שנצרב לי במוח, כל השאר זה תיירות”.
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
“קניות משעממות אותי, אבל אם כבר, אז מכשירי חשמל. מרגש לפתוח קופסה ולקרוא בקפדנות את כל ספר ההוראות”.
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“להירגע!!!”.
על מה יש לך רגשות אשם?
“יש לי כל כך הרבה רגשות אשם שאני לא יכול להתמודד עם השאלה הזאת”.
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
“ברור שהילדים שלי, הם האנשים הכי מדהימים שפגשתי, אני מתבונן בהם ומתפלא מהיכן זה הגיע. אני משער שרוב האנשים מרגישים ככה. אבל כשאני מסתכל על העבודה שלי וכל הפרויקטים שעסקתי בהם לאורך השנים, אז ההתרגשות היא מולם”.
מה מפחיד אותך?
“שיום אחד ייגמרו לי הרעיונות, ייגמר לי הדרייב וארגיש שמיציתי את הסיפור. אבל אולי אז תגיע השלווה”.
מה עושה אותך מאושר?
“החתירה לאושר מתסכלת. אבל כשמשהו בסרט מתברר כבאמת עובד, זה סוג של פלא, מתנה. אני עובד עם נילי העורכת חודשים לבד בחדר העריכה ומאבד את התחושה של יום ולילה, של טוב ורע. וכשהסרט מוקרן, אם פתאום הצופים צוחקים או מתרגשים במקומות הנכונים, זה מפליא ומשמח. אפשר לקרוא לזה אושר”.
מה הכי חסר לך בחיים?
“זמן לעצמי, לא לעשות כלום, לשבת לנשום ולהירגע. אבל שרון, בת זוגי, טוענת בתוקף שבמצב כזה מהר מאוד אקפוץ מהמרפסת”.
איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?
“רוב חבריי, כשאני מתקשר אליהם כדי להתלונן ולקטר, מיד מסבירים לי באריכות שמצבם קשה הרבה יותר. אבל בכל זאת אני מעריך את העובדה שיש לי חברים ושאני יכול לפחות לנסות להתלונן”.
מי היוצרים האהובים עליך?
“זה משתנה עם השנים. בזמן האחרון אני חוזר לנורי בילגה ג'יילן, עבאס קיארוסטמי, שנטל אקרמן, ברט מורגן, טולסטוי, ולטר בנימין וגרשם שלום. בכללי, יש לי ייאוש מהמאה ה־20 וסקרנות גדולה למאה ה־19”.
אם לא היית במאי, מה היית עושה?
“שנים לא ידעתי מה נכון לכתוב תחת שורת מקצוע בטופס המעצבן שמחלקים לפני שנוחתים בניו יורק. לקח לי שנים לכתוב במאי. כשניגשתי להירשם לאוניברסיטה, מאוד רציתי להיות פסיכולוג אבל לא קיבלו אותי”.
