חלום ליל טיץ
חלום ליל טיץ
"פיזיקל", על אשה שמגלה את עצמה בזכות האירובי, מהנה דווקא כי הגיבורה שלה קצת בלתי נסבלת
מאז "גלואו", סדרת האייטיז הכיפית של נטפליקס, לא נראתה מישהי בבגדי אירובי וחותלות תואמות, שהלמו אותה כל כך כמו שילה, גיבורת הסדרה החדשה והמהנה של אפל TV פלוס "פיזיקל". ומאז שרוז בירן נכנסה לנעלי הריבוק של שילה, לא היתה כמעט כוכבת גדולה שהצדיקה את הצפייה באחת מהסדרות החדשות של שירות הסטרימינג הזה.
אגב, התפקיד המשמעותי האחרון של בירן היה בשנה שעברה ב"גברת אמריקה" המצוינת, שבה גילמה את הפמיניסטית גלוריה סטיינהם, בתקופה שקדמה במעט לתקופה של הסדרה הזאת. אז יש משהו נחמד ומשעשע גם בזה: משיער ארוך חלק ומכנסיים מתרחבים בחוף המזרחי של שנות ה־70, לשיער פרמננט ובגד גוף ורוד זוהר עם רגליים גבוהות וחגורה קטנה צמודה למותן בחוף המערבי של שנות ה־80.
הפגישה הראשונה של הצופים עם שילה היא ב־1986 כשהיא כבר מלכת אירוביקה טלוויזיונית בנוסח ג'יין פונדה. משם חוזרים ל־1981 כדי להכיר את שילה מקרוב, ממש מקרוב, את כל מחשבותיה הממורמרות והנבזיות שומעים בדברי קריינות המלווים את הסדרה.
היא עקרת בית נואשת (לא במפתיע יוצרת הסדרה היא אנני וייסמן, שכתבה ל"עקרות בית נואשות"), מתוסכלת, סובלת מהפרעת אכילה קיצונית, משועממת ומרגישה לא ממומשת (הביקורת העיקרית נגדה בעיתונות האמריקאית היא שהיא לא חביבה, יש לה בעיית לייקביליטי, כותבים. עוד שנייה ישאלו אותה למה היא לא מחייכת).
לשילה יש סיבה להיות ממורמרת. היא נשואה לפרופסור כושל באוניברסיטה (רורי סקובל), נפוח מחשיבות עצמית, שלא תורם דבר לעבודות הבית ולגידול הילדה שלהם מאיה. הוא חומד את הסטודנטיות הצעירות שלו, או לפחות אחת מהן במיוחד. שילה היא גם לא טיפוס שמח וטוב לב מטבעה. היא ביקורתית מאוד, בפרט לחיצוניות של אנשים. היא רואה הכל דרך החור של הדונאט — מה שאחרים אוכלים, מה שהיא רוצה לאכול, מה שהיא תבלוס ואז תקיא. אם לא די בזה, היא לא מקשיבה כשמדברים אליה, מתנשאת ואפילו נצלנית. כולם מזכירים לה את זה. במיוחד גרטה, אמא של אחת הילדות בגן של הבת של שילה (דיידרה פייל, "ניו אמסטרדם"), אבל גם באני (דלה סאבה, "זוטופיה"), מדריכת אירובי ממוצא לבנוני שנדמית לשילה כהתגשמות כל חלומותיה. אבל אנחנו הרי יודעים שיש לשילה שאיפות, ומתברר שגם תושייה ויכולות מפתיעות שיכולות לחלץ אותה מהבור הזה, וגם ליבידו המופנה לאנשים הכי שונים ממנה ומבעלה, פעילים רדיקלים בוגרי אוניברסיטת ברקלי.
ל"פיזיקל" יש חן וקצב, נוסטלגיה במידה, קריצות לתרבות פופולרית במידה (בירן האוסטרלית מגלמת את האמריקאית הממוצעת בסדרה ששמה מתייחס לשיר הכי מזוהה עם עולם האירובי של שנות ה־80, שאותו שרה אוליביה ניוטון ג'ון האוסטרלית), בדיוק מה שצריך לצפייה בעשרת הפרקים בני חצי השעה על הספה, מבלי להניע יד או רגל.
